״בא לי להרוג את המורה הזה!״ קולה של סול חלחל אל תוך אוזני ,כהרגלה כועסת על המורה למטמתיקה ששוב פעם עשה לה את המוות.
כמו חתול ועכבר, הוא לא אוהב אותה והיא לא אוהבת אותו .
״אני אומרת לך יום יבוא ואני אדקור אותו עם סכין שאני אביא מהבית, יש לי כבר את התוכנית איך לעשות את זה״ הרוע היה נראה בפנייה וגרם לצחוקי לצאת מפי.
אהבתי את מצבי הרוח המשתנים של סול, זה היה גורם למצבי רוח שלי להיות חיובים יותר, זה היה מצחיק אותי עד כדי כך שלא יכלתי לנשום לפעמים.
״תתכונני את השותפה לפשע שלי, אני לא עושה את זה לבד״ היא הכריזה בקול ״מה שתגידי, איתך זה רק דיבורים״ שלחתי לה את החיוך שלי ,שאחרי מה שקרה איתה הוא לא יכל לרדת.
״אבל אם כן אז בבקשה ממך תביאי את הכפפות זה מה שחסר לי שיתפסו אותי על תביעות אצבע״ סול המשיכה בדבריה כאילו לא הערתי לה עכשיו שהיא בכלל לא הולכת לעשות את זה .אבל זרמתי.
השיעור אנגלית הגיע , המורה התחילה את השיעורים בדיבריה הרגילים שהיו כמובן באנגלית והשמיעה את המבטה הבריטי הבולט שיש לה.
כמו בכל שיעור אני וסול ישבנו בשולחן האחרון בפינה הימנית, מסתכלות אל עבר כל הכיתה המשעממת והפטתית שלנו ומגולגלות עניים.
כמו תמיד יש את הילד המפריע שלא יכול לסתום את הפה וחייב להוציא משהו מטומטם מהפה שלו. או שיתחיל לצעוק בקולי קולות על דברים מפגרים אחרים.
אף פעם לא אהבתי את הכיתה שלי ,כמוני ככה סול, תמיד חשבנו שהיא יותר מידי ילדותית, לא מוכנה עוד לחיים האמיתיים ,הם חושבים שהם חיים בסרט נטפליקס להתחשב שאנחנו כבר י׳ב.
״תלמידים תקשיבו אליי!" המורה קרא לכל התלמידים לאחר העבודת כיתה שנתנה בחוברת ״אוקי, אז אני חשבתי על משהו, תגידו לי מה אתם חושבים" קולה היה נרגש וגאה ברעיון ,כל התלמידים היו קשובים ,הם לא היו רגילים למשהו שונה מהרגיל ועוד באנגלית.
״כמו שאתם יודעים זאת השנה האחרונה שלכם בבית ספר, אתם הופכים מתלמידים שתלויים בבית ספר לאנשים עצמאים, אתם יוצאים מכאן עם יותר ידע, יותר ניסיון, אני חשבתי על הרעיון שבסוף שנה נוכל לראות מה שהשיניים שעברתם, נעשה בסרטון שיוכל להישאר לכם לשנים, מה אתם חושבים?״ המבטים של כולם היו המומים, ואני יותר לשבתי שזה הולך להיות מגניב, לצפות בעוד כמה שנים בדברים שעשיתי עכשיו...להזכר הזכרונות טובים.
אך לפני שבכלל יכלתי לומר את דעתי בעיניין סול כבר פתחה את פיה ״המורה, מה זה קשור לאנגלית? העיקר שאנחנו מבינים אנגלית לא?״ קולה הפעם לא היה עצבני כמו בשיעורי מתמטיקה אלה יותר רגוע שככה המורה תוכל להתנהג אליה בצורה רגוע.
״אוקי, תני לי להסביר....שיעורי אנגלית זה נחמד והכל אבל הרמה שלכם כבר מאוד גבוה ואני בטוחה שלא יזיק לכם קצת להנות מהשנה האחרונה שלכם בבית הספר ותמיד נחמד לצאת עם מזכרת שנשאר לכל החיים״
סול גלגלה את עיניה ולא ענתה לדברי המורה, היא הסתכלה שכולם יהיו בשקט והמשיכה את דבריה ״חשבתי על זה שמצלם רגעים, חוויות, צחוקים, כל דבר טוב שקורא לכם בכיתה הזאת...דברים שתרצו להזכר בהם שתהיו יותר מבוגרים ותרצו להזכר בשנים שעברו״
המורה חייכה והשקט היה נשמע בכיתה לכמה רגעים, הרגעים האלה עברו מהר עם שיחות התלמידים שלא יכלו לעצור, אנחנו אף פעם לא קיבלנו משימה כזו, את האמת שזה יכול להיות כיף .
״אני לא יודעת מה אני חושבת על זה״ אי החלטיות השמעה בקולה.
״אני חושבת שזה רעיון טוב, זה משהו שישאר לנו מהרגעים בתיכון״ תמיד ידעתי שאני זאת שיותר נוסטלגיית ,תמיד אהבתי לראות תמונות ישנות ולתעד רגעים.
״יכול להיות שזה באמת רעיון טוב״ היא שינתה את פרצופה לרגוע יותר.
חייכתי אלייה, זה הולך להיות כיף.
״הייתי מעדיפה ללמוד שפה יותר מעניינת מהערבית הזאת״ סול קמה ויצאה מהכיתה ישר אל שיעור הערבית שבחרה ללמוד, אני לאומת זאת , הבית קורא לי.
...
הרחובות כבר התחילו להיות ריקים לקראת השעה הזאת והקרירות של החורף המתקרב הורגשה באוויר, החולצת טריקו הקצרה עם סמל בית הספר לא הספיקה בשביל לחמם את גופי.
הלכתי בין הרחובות המלאים בבניינים גבוהים ,הבית שלי כל כך רחוב מהבית ספר שהייתי הולכת באוטובוסים, אבל הפעם הייתי צריכה את ההליכה בשביל הנפש שלי.
ככה זה שהיה לי יותר מידי על הראש ,הלימודים הרגו אותי .
ישבתי על ספסל באמצע הדרך ,וניסיתי לחמם את עצמי, לחמם את כפות ידי ,אהבתי את החורף כל כך ורציתי באותם הרגעים שהגשם ירד על גופי ויחסה אותי בקסם המיוחד שיש לו.
הסתכלתי על השמיים שנהיו כבר מעוננים בגלל השעה המאוחרת ,וטיפטוף עדין הורגש על גשר אפי, החיוך שלי עלה יחד עם מגעו.
מטפטוף קל התחיל הגשם להיות סוער ,הגשם גרם למחשבות לעלות לראשי ולא באמת היה אכפת לי שכל גופי נעשה רטוב ממי גשם קרים.
הדמעות שנשפכו על פניי התמזגו עם דמעות השמיים שהיו קרואות טיפות גשם.
״אודל, יש לך בעיה״ לחשתי לעצמי, הייתה לי בעיה גדולה ,בעיה פסיכולוגית לפי דעתי, הייתי ילדה עם בעיות הכי הפוכה ממושלמת, הייתי ילדה אטומה ילדה שאי אפשר באמת להיכנס אל ליבה ולהבין את מצוקתה ,כמה שהייתי נשפכת לפני אדם זה לא היה באמת מה שרציתי לשפוך ,או מה שיכלתי.
את הבעיות שלי הייתי שומרת לעצמי, עמוק בתוך הלב,בין זיכרונות הילדות לבין רגעי המשבר היו בעיות ,שהיו מזינות את מקרי המשבר ונעצבות על ידי זכרונות הילדות הכואבים .
***
הבית היה ריק ,אבידור היה באימון והורי עובדים ,מה שקורה כמעט בכל יום.
הלכתי לחדרי ונשכבתי על המזרון הנעים והנוח, חשבתי לעצמי מה לעשות ,מה לעשות עם הסרטון הזה שהמורה לאנגלית ביקשה לעשות, אני באמת הולכת לספר מה אני חושבת על הכיתה המגעילה שלי? אני באמת הולכת לשתף אנשים שאני מכירה רק בהקרות ראשונית את הדברים האישיים והשכפת עולמי על העולם?
ראשי היה מבולבל עד ששמעתי את דלת הבית נפתחת, יצאתי מחדרי רואה אבי מבעד לדלת.
״מי בבית?״ הוא צעק ברחבי הבית עד שראה אותי ״היי אודלי, איך היה בבית הספר?״ קולו היה עייף ופניו היו נראות כך גם הן.
״אתה יודע איפה המצלמה הישנה שהייתה מצלם אותנו שהינו קטנים?״ לא עניתי לשאלתו וניגשתי אל הפרטים החשובים יותר , הוא חשב לכמה שניות ואז נזכר ״אהה כן אני חושב שהיא בעליית הגג בארגז הישן של הדברים של אמא״ הוא חייך אליי ונישק ללחיי, עזב אותי והלך לחדרו.
הורדתי את מדרגות עליית הגג המתקפלות, ועליתי אל העלייה , הארגז של אמא היה קטן ומלא בדברים ישנים כשהיינו קטנים או של הילדות שלה, דברים שהיא לא יכלה להפרד מהם.
בין הדברים מצאתי את המצלמה הישנה של אמא, היא הייתה שמורה כחדשה, הדלקתי את המצלמה ,האיכסון שלה היה מלא, מלא סרטונים ישנים ותמונות, יתיישבתי על רצפת עליית הגג כשגבי נשען על הקיר הבלוי.
אחת התמונות שגרמו לפני לחייך מרגש הייתה תמונה של אימי בצעירותה, היא הייתה בחוף הים עם ביקיני טורקיז , שיערה החום היה מפוזר ברוח, ועל פנייה היה חיוך כובש שכל גבר בעיר היה רץ אלייה, ענייה שהיו דומות לשלי היו מקובצות בגלל הצחוק שהיה נראה בתמונה המשמחת, אימי אכן אחת הנשים הכי יפות שראיתי בחיי , היופי הטיבעי שלה כובש ושובע כל אדם אשר היה נתקל בו.
התמונה שבאה אחרי התמונה ההיא הייתה תמונה של חברות שלה ,הן היו חבורה של ארבעה בנות, כל אחת היה לה את היופי שלה , לכל אחת היה את המיוחדות שלה וזה מה ששמר על החברות שלהן עד היום.
קמתי ממקומי בעליית הגג וירדתי חזרה אל חדרי, את התמונות העברתי אל המחשב הורוד שלי, התמונות היו נראות ישנות אך אכן כל כך יפות ,אימי תפסה רגעים שונים בחייה והראתה אותן בתמונות מהממות שכל אחת הייתה רוצה שיצאו לה.
הורדתי את התמונות אל הדיסק און קי ושמתי אותו בתיק הגב הקטן שלי, יצאתי מהבית אל עבר התחנה מרכזית.
האוויר כבר היה יותר כבד לעונה ,העננים היו אפורים בדיוק כמו בדרך חזרה מהבית ספר, החושך כבר עמד לרדת והכבישים היו עמוסים במכונית של אנשים שסיימו את עבודתם בשעה הזו.
הגעתי אל התחנה המרכזית ונכנסתי אל חנות התמונות, היא הייתה כל כך גדולה וכמה שהיא גדולה ככה איכותית ,שמתי את הדיסק און קי בתוך מכונת התמונות, בדקתי שוב שכל התמונות שהיו במצלמה היו בו ולחצתי על הדפס הזמנה, לאחר המתנה של רבע שעה קראו בשמי ללקיחת התמונות, שילמתי את המחיר המבוקש והתמונות היו בידי.
הן היו כל כך יפות, לקחתי את שקית התצלומים והנחתי אותה בתיק הגב.
כשהגעתי ליציאת המקום, הרגשתי ידיים נאחזות סביב מותניי, לא שלטתי בפי וצעקה נפלטה משפתיי אך לפני שמישהו באמת הבחין בכך שאני אכן צועקת יד גברית הופיעה על שפתיי, הוא משך אותי אל כיוון מקום חשוך בתחנה מרכזית, הוא היה המקום הכי מפחיד שיכולתי לבקש להיות בו.
האיש שם את ראשו על כתפי כך ששפתיו יהיו ליד אוזני ״די אודל זאת הייתה הדרך היחידה שלי לדבר איתך״ הוא הוריד את ידו משפתיי וסובב אותי בשביל שאוכל להסתכל אל תוך עיניו.
עידו