לואי לא נדרס על ידי משאית במשקל של עשרים טון מעולם, אבל הוא היה בטוח למדי שהאגרוף של קאל הצליח לחקות את התחושה באופן מדוייק. רק מעצמת החבטה, לואי עף כמה מטרים אחורה, והוא ככל הנראה לא היה מפסיק אם חומת הבטון שהפרידה בין המגרש לקהל לא הייתה בולמת אותו. הוא התרסק עליה בצליל מחריד.
״אלוהים אדירים, לואי!״ הוא התפלא שהוא עדיין חי לשמוע את אמו זועקת מהקהל. הוא שמע עוד כמה קריאות של בהלה, והתרומם בקושי על מרפקיו. אפילו כשאבא שלך הוא חייזר על מרושע, קשה להתאושש מאגרוף לפנים מחייזר על אחר. הראייה שלו היטשטשה והתמקדה, כאילו מישהו הניח את העיניים שלו על קרוסלה בפארק שעשועים מפוקפק במיוחד.
כאב לו הכל.
ועם כמה שהוא פשוט רצה לשכב שם ולסבול בשקט, הוא ידע שהוא לא יכול. גם כי הוא לא סובל בשקט (אם לואי סובל, כולם צריכים לדעת. ולרחם עליו.) וגם כי כשהראייה שלו סוף סוף חזרה למצבה הנורמלי, הוא ראה את קאל, מתקדם אליו באגרופים קמוצים והבעה של שנאה טהורה. לואי התכווץ. הוא הבין למה קאל הסתכל עליו ככה, אבל... זה באמת היה יותר מדי לבקש שקאל פשוט יקשיב לו? לעזאזל, הם התנשקו לפני דקה וחצי! לואי חשב שהקשר ביניהם היה קצת יותר טוב מזה.
הוא התיישב בזהירות וגילה להפתעתו שהוא כבר לא מרגיש כאב. בכלל. הוא מצמץ וקפץ על רגליו. ידו הושטה לפנים בשביל לעצור את החייזר העצבני. ״תקשיב, קאל, זה באמת-״ הוא לא זכה לסיים את דבריו, כי קפטן נבחרת הפוטבול של תיכון רמורה הסתער על החייזר הזועם בזעקת קרב יפהפייה והפיל אותו לקרקע. גורם ההפתעה עבד לשלוש שניות בדיוק.
ואז הכל עבר להילוך איטי וקאל היה היחיד שזז במהירות נורמלית. הקרב הזה לא היה הוגן בשום צורה.
היד של קאל עלתה במהירות מפחידה ותפסה בדש הז׳קט של ג׳יימס. ואז הוא פשוט השליך אותו הצידה, כאילו הוא עשוי מנוצות, והתרומם על רגליו בזינוק בעוד ג׳יימס שייט באוויר באיטיות לכיוונו של לואי. לואי – בתור האדם האינטליגנטי שהוא – הבין מיד שאם לא יעשה משהו, ג׳יימס יתרסק על חומת הבטון, בדיוק כמו שהוא התרסק עליה לפני דקה. ולג׳יימס אין יכולת ריפוי חייזרית, אז הוא כנראה ישבור כמה עצמות.
לפני שהבין מה הגוף שלו עושה, הוא כבר קפץ באוויר ותפס את ג׳יימס. הזמן חזר לנוע בקצב רגיל. ולואי וג׳יימס עדיין היו באוויר. לואי מצמץ. הוא שמע כמה קריאות הפתעה מהקהל ואת אחותו צווחת בהתלהבות. הבטן שלו התהפכה בתחושה מוזרה – כמו התחושה ההיא שמרגישים על מתקנים גבוהים בפארקי שעשועים. מדהים. הוא יודע לעוף. עכשיו, איך יורדים?
העיניים של ג׳יימס עדיין היו עצומות – לואי שיער לעצמו שכהכנה למכה כואבת – והוא התכווץ קצת בתוך האחיזה של לואי. המשקל של ג׳יימס בקושי הכביד עליו – כמו להחזיק תפוז ביד.
לואי חייך. עם כמה שההסתערות על קאל הייתה חסרת תועלת וטיפשית, לואי לא יכל שלא להעריך את ג׳יימס על כך. זה היה חמוד להפליא. היד שלו עלתה על דעת עצמה והסיטה קווצת שיער בלונדינית ממצחו של הבריון המקסים.
הריסים – הארוכים להחריד, לואי שם לב – של ג׳יימס רפרפו ועיניו נפקחו בהיסוס. הוא בהה בלואי עם זוג העיניים הכחולות המהפנטות שלו ושאל: ״אני בגן עדן?״
לואי פלט נחרה. אלוהים אדירים, גם כשהמצב עגום להפליא, ג׳יימס יכול לשפר אותו עם הטמטום העל אנושי שלו. ״לא, דובשנית, אתה עדיין בחי-״ הוא הפסיק לדבר כששם לב לדמות מרחפת ועצבנית במיוחד מולו. לואי בלע את רוקו. הוא חש בצמרמורת מטפסת במעלה גבו ואחיזתו סביב ג׳יימס התהדקה.
״קאל, תקשיב לי, בבקשה. אני יודע שהייתי צריך לספר לך על הכדורים, אבל זה לא מה שאתה חוש-״
״תן לבן האנוש ללכת.״ קאל אמר בקול שקט ומצווה. העיניים של לואי נפערו. קאל חושב שהוא מתכוון לפגוע בג׳יימס? הוא?! הסיטואציה הזו פשוט הייתה מוזרה מדי. הוא ריחף באוויר – בלי שום מושג איך לחזור לאדמה – כשבידיו מכורבל קפטן נבחרת הפוטבול והבריון שלו לשעבר ומולו מעופף חייזר שהוא, אגב, האויב המושבע של אביו והקראש שלו. חייזר שנישק אותו לפני שתי דקות, ואז ניסה להרוג אותו, ואז זרק את ג׳יימס וכמעט הרג אותו. לואי הציל את ג׳יימס, לעזאזל! למה שהוא ירצה לפגוע בו?
״אתה פאקינג השלכת את ג׳יימס באוויר. הוא יכול היה למות!״ לואי הטיח בכעס. קאל כיווץ את גבותיו. ״הוא תקף אותי! שכחתי כמה בני אנוש יכולים להיות חלשים, אבל הייתי מציל אותו. ולמה שזה ישנה לך? לא אכפת לך משום דבר ומאף אחד מלבד לעצמך, האבֵר.״
״האבר?״ האף של לואי התקמט. לאבא המרושע שלו קוראים האבר?! הוא ציפה למשהו יותר... מעורר אימה. האבר היה שם שנותנים לכלב צ׳יוואווה קטן, לבן וחמוד.
קאל צמצם עיניים. ״אתה לא תצליח לשטות בי, האבר. לא עוד. הנח לבן האנוש. אין טעם שהוא יפגע בקרב הזה.״ הוא ירק. לואי השפיל מבט אל ג׳יימס, שנראה די מבועת. הוא הניד בראשו לשלילה כל כך חזק שלואי היה בטוח שהצוואר שלו עומד להתנתק משאר הגוף וליפול.
״זין, לואי. אל תעשה את זה. הוא יהרוג אותך.״ הקול של ג׳יימס נשמע מוזר, כמעט כאילו הוא עומד להתחיל לבכות.
האם הייתה זו... דאגה? לואי מצמץ. מכל הדברים המוזרים שקרו לו בזמן האחרון, זה אולי היה המוזר ביותר. הוא אילץ את שפתיו להימתח לחיוך. ״אל תדאג, דובשנית-״
דבריו נקטעו על ידי נהמה מכיוונו של קאל. ״תפסיק למשוך זמן. אתה חושב שאני לא יודע מה אתה עושה?״
לואי בלע את רוקו. ״קאל, אני אוריד את ג׳יימס, אבל אני צריך שתבטיח לי שתיתן לי אחר כך להסביר. תבטיח.״ הוא מלמל. קאל חרק שיניים ופזל אל האדמה – היכן שקופסת הכדורים עוד נחה לה. הוא נאנח והנהן. ״אם אני אראה אותך אפילו מנסה להתקרב לנשק שלך, אני נשבע שאגרום לך לסבול.״
לואי בלע את רוקו והנהן. הוא השפיל את מבטו אל הקרקע. ההורים שלו ישבו בספסלי הצופים, ונראו בהלם. לא היה לו קשה להבין מדוע. הבן שלהם – העצלן, הקטן, הכחוש, תולעת הספרים המושבעת – בדיוק ניצח במשחק פוטבול, צימח שרירים באורח פלא, חטף מכה שיכולה להרוג בני אדם ושרד ואם כל זה לא הספיק – הוא יודע לעוף. לואיזה נראתה די מאושרת מכל העניין. היא מחאה לו כפיים למטה. סוזן הרימה אגודלים. שאר התגובות של האנשים נעו בין אימה ליראת כבוד. כולם החזיקו טלפונים ביד – מצלמים את המחזה, לואי שיער.
הוא נאנח. טוב, הוא הצליח לעוף אפילו מבלי לחשוב על כך. לרדת לא צריך להיות קשה מדי. זה כמו ללכת. הוא חרק שיניים.
״זין, זין, זין.״ ג׳יימס מלמל, תפס בחולצה של לואי בלהיטות וקירב את פניו אל שלו. הוא נראה רציני במידה מאיימת. ״אל תעשה את זה. בבקשה אל תעשה את זה. הוא יהרוג אותך ברגע שתוריד אותי.״
לואי התעלם. כמו ללכת, אמר לעצמו. הגוף שלו ריחף מטה, אל ספסלי הצופים. אם הוא עומד למות, לפחות ההורים שלו יקבלו הסבר. אנשים פינו לו דרך כשעבר בריחוף ביניהם. חלק נראו מבועתים והתרחקו ממנו כאילו היה מחלה. האחרים חייכו אליו בהיסוס. הוא התעלם מכולם.
הוא נחת מול ההורים שלו, והניח את ג׳יימס על הקרקע. ״אמא, אבא.״ הוא מלמל. לואיזה עיקמה את אפה בזעף כשלא הזכיר את שמה. ״ליזי.״ הוא חייך אליה. הבעת פניה השתנתה כבמבטה קסם. חיוך ענקי התפשט על פניה והיא כרכה את זרועותיה הקטנטנות סביבו. ״לואי, אתה גיבור על!״ היא קראה בהתלהבות. לואי גיחך, מקלף מעליו את אחותו הקטנה. גיבור על... יותר כמו נבל על.
״מה... מה קרה פה?״ מרינה פלטה נשיפה נרעדת. לואי נשך את שפתיו. הוא לא ידע מאיפה להתחיל, ולא היה לו זמן. הוא הסתובב לכיוונה של חברתו וחייך קלות. ״סוזי, תסבירי להם?״
היא הנהנה, אבל אז העיניים שלה נפערו, בעודה מביטה אל נקודה מאחורי לואי. ״לואי, תיזהר!״
שנייה לאחר מכן, הוא נקטף מהרצפה ונזרק אל האוויר. לקחה לו שנייה ארוכה להתייצב. קאל עמד מולו – ריחף, ליתר דיוק – ולא היה נראה כאילו הוא עומד להניח לו להסביר דבר וחצי דבר.
האגרוף של קאל היה פתאום עליו, והוא עף אחורה בחוסר שליטה. זו הייתה מכה חזקה יותר הפעם. לואי בקושי הצליח להתייצב באוויר. הכל עדיין היה חדש בעבורו.
״קאל,״ הוא הושיט את ידו לפניו כשדמותו של קאל טסה אליו, ״בבקשה. הבטחת שתיתן לי להסביר.״
״לא הבטחתי לך דבר, האבר.״ קאל סינן, לפני ששלח את אגרופו בניסיון להכות שוב את לואי. לואי הצליח להתחמק. הוא לא ידע איך, אבל הוא עשה זאת. הכל סביבו התחדד, האט. הוא יכל לראות את תנועת הרוח, את הנשימות של קאל יוצאות מפיו, את התנועה הבאה שעמד לעשות לכיוונו.
היד שלו עלתה ותפסה בשל קאל. הוא תפס גם את ידו השנייה והזמן חזר לתפקד כרגיל. קאל נראה מופתע לרגע, לפני שהזעם חזר להשתלט על פניו. הוא ניסה לתלוש את עצמו מהאחיזה של לואי, אבל לואי היה חזק יותר.
״קאל, אתה חייב להקשיב לי. אני לא נגדך. אני לא האבר. אני... אני חושב שאני הבן שלו. אבל אתה חייב להאמין לי – אני בצד שלך.״ הוא אמר בדחיפות. קאל הפסיק להיאבק בו. הבעה מבולבלת התפשטה על פניו. לואי עצר את נשימתו, מחכה לתגובה של קאל. בסופו של דבר, החייזר למולו צמצם עיניים. ״תוכיח.״
מה? לואי נעץ בו מבט מבועת. איך הוא אמור להוכיח כזה דבר?! ״אממ... אני לא נראה כמוהו, נכון?״ הוא שאל בהיסוס. קאל עדיין נראה חשדן. ״שינוי צורה הוא דבר שכיח אצלכם.״
שינוי צורה?! העיניים של לואי כמעט יצאו מחוריהן. הוא יכול לשנות צורה? מה עוד הוא מסוגל לעשות? הגבות של קאל התכווצו בעודו מביט בלואי. ״למה אתה לא הורג אותי?״ הוא שאל. לואי קפץ על ההזדמנות: ״כי אני לא הוא! רואה? אם הייתי הוא, הייתי הורג אותך מזמן, נכון?״
קאל המשיך להביט בו בחשד למשך מספר שניות, כאילו תוהה איזו מן תוכנית זדונית יכולה להירקם בראשו. משלא מצא כזו, הוא נאנח בכניעה. ״טוב. טוב, אני מאמין לך.״
חיוך התפשט על פניו של לואי והוא פלט נשימה שלא שם לב שעצר. ״באמת?״
קאל הנהן, ולואי חשב שאפילו ראה את שפתיו מתעקלות קצת כלפי מעלה. הוא נאנח בהקלה. היה בו חלק שרצה לקפוץ ולשיר הללויה. הוא לא מת. קאל מאמין לו. סוזן מספרת להורים שלו הכל, ככה שהוא לא זה שיצטרך לעמוד מולם ולהסביר להם שאבא שלו הוא מלך מרושע מכוכב אח-
״לואי?״ קולו של קאל שלף אותו מהרהוריו.
״הממ?״
״אתה יכול לשחרר אותי עכשיו.״
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
וואו. לא ציפיתי לכזו שנה עמוסה, באמת.
כלומר, בתחילת השנה אמרתי לעצמי: ״טוב, השנה את מעלה לפחות פרק בשבוע, מסיימת את כל הפרוייקטים שהעלית לכאן ומתחילה עוד עשרים חדשים. וגם אותם את מסיימת.״
ואז הגיעה כיתה יא בכל תפארתה המכוערת וקברה אותי בעודי בחיים. אני שונאת בית ספר. איכ.
רק שתדעו שיש לי מבחן בהיסטוריה ביום ראשון ובכל זאת ישבתי היום לכתוב את הפרק, אז בבקשה אל תשנאו אותי שנעלמתי לתקופה של בערך נצח וחצי, תודה.
לאב יו❤️
וגםםםם תודה רבה רבה ל Angie_s על הביקורת לסיפור הזה!
אני ממש מנסה להשתמש במה שהיא כתבה לי, כי העצות שלה מאוד יעילות, אבל יקח לי זמן.
חוצמזה, @popikunicorn, ביקשת תמונות של דמויות, אבל אין לי מושג איך עושים קאסטינג בוואטפאד. אז... מבחינתי לואי נראה כמו כריס אוונס וקאל נראה כמו טום ולינג וג׳יימס כמו ג׳נסן אקלס (אהובי). זהו.