אני שוב פעם נמצאת בחושך, חושך מוזר.
אני שומעת ציחקוקים מפחידים, אני מסתובבת אך לא רואה דבר...מוזר.
אני ממשיכה להתקדם בשביל מוזר כשפתאום דבר מה פגע בראשי ואני, מתמוטטת.
וכשאני רואה את החושך עוטף את עיניי.
אני רואה משהו.
אני רואה תינוקת ששני אנשים לוחשים כמה מילים אליה... "אנחנו כל כך מצטערים, לפחות את לא תזכרי אותנו..." התינוקת הזאת...היא אני?
התעוררתי מזיעה וקודחת מחום, לרגע חשבתי שאמצא את עצמי בביתי, במיטה הרגילה שלי ובחדר הרגיל שלי, ושכל רגע אראה את אלאור מציץ לי מפתח החדר רק כדי לעצבן אותי.
אך זה לא קורה. ואז קלטתי, אני עדיין בארמון של אדוארד....אני עדיין במקום המוזר הזה שאני אמורה להתחיל להתרגל אליו, אני באה לקום אך גופי מתמוטט לבדו על המיטה.
אני מנסה לקרוא לכריס או לאמנדה אך קולי לא יוצא, לא משמיע אפילו ציוץ.
כשהתחלתי לאבד תקווה הדלת נפתחה, אמנדה! כשאמנדה ראתה אותי היא נבהלה וישר רצה לקרוא לכריס.
כשכריס הגיע כבר הייתי מכוסה זיעה בכל גופי והייתי אדומה לגמרי, כריס רכן לעבר המיטה עליה שכבתי והניח את גב ידו על מצחי הקודח, "אנאל? מה קרה דברי אלי! איך הגעת למצב הזה?" כל כך רציתי לענות לו שאני לא יודעת אך לא הצלחתי להוציא הגה מפי... "אמנדה תקראי למנדי הוא ידע איך לטפל בא!" אמנדה רצה מחוץ לחדר וניחשתי שמנדי הוא הדוקטור...וקיוויתי שהוא באמת ידע איך לטפל בי. כשניסיתי לשלוח יד לעסר כתפו של כריס אשר הביט בפתח הדלת, עיניי נעצמו. וקרסתי תחת החום והזיעה, לתוך חשיכה מוחלטת.
"אנה?" מיצמצתי, שוב פעם מצאתי את עצמי בארמון אך בחדר אחר איפה אני? כשעיניי נפקחו לגמריי, אדוארד נגלה לפני עם פנים מודאגות "איפה אני?" הקול שלי, סוף סוף השמיע קול! "את בחדר שלי, המיטה שלך הייתה מלאה זיעה וסוג של קיא...אז כריס העביר אותך" רגע רגע רגע רגע רגע. בחדררר שלוווו????? אוייייי לייי "ב...בחדר של-שלך?" התחלתי לחייך מבושה והוא-למרות שניסה לא להראות זאת- התאפק לא לצחוק "הרגעי. את עוד מעט תעברי שוב למיטתך." נאנחתי. "טוב...מצטערת" הוא הביט בי...מופתע "על מה?" "על כל זה...אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה..." הוא גיחך "את באמת שומעת את עצמך לפעמים? את אף פעם לא צריכה להתנצל על זה שאני דואג לך. אני אדאג לך תמיד. את האחת שמיועדת לי!"
נכון, שכחתי. ובכל זאת....למה אני מרגישה שמשהו קרה באשמתי? שזו אשמתי...שנקשרנו בגורל?