היי כולן,
אני ממש מצטערת על האיחור..
כשסיימתי, בטעות מחקתי את הכל, ונמחק לי כל הפרק.
לקח לי זמן לכתוב הכל מחדש, אבל הנה הפרק המחודש (:
אני מקווה שתאהבו, שיהיה שבוע טוב!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 9 - *תזכורת*
-נק׳ המבט של הארי-
״אם ככה אתה מנחם, אז תודה אבל לא תודה; אני לא צריכה שום ניחומים ממך״ היא קמה מהשולחן, אפילו לא מביטה בעיניי.
לאיפה הכנסתי את עצמי?!
״טיילור-״ החלתי לומר כדי להצטער, אל היא שיר קטעה אותי בכעס.
״איך אתה יכול להיות כזה חסר לב?״ הדמעות נראו שעמדו על קצה עיניה, אל היא מחזיקה אותן בכדי שלא יצאו.
המילים האלו בהחלט שברו אותי.
היה קשה לי לשמוע אותן, במיוחד ממנה.
הן כאילו פגעו בי בול במטרה, לא פספסו.
כשמישהו אחר מביע את דעתו עליי, זה לא כזה מזיז לי. אבל כשהיא אמרה לי את זה, הרגשתי כאילו הלב שלי הולך לצאת מהמקום.
״טיילור, זה לא מה שהתכוו-״ התחלתי לתקן את עצמי, אך היא קטעה אותי שוב.
״רק שתדע לך שלי זה לא היה סתם, נתתי לזה חשיבות״ היא אמרה, והכעס בהחלט יצא ממנה.
״טיילור, גם מבחינתי זה לא היה סתם״ פתאום אמרתי, מבלי לחשוב בכלל.
איך אני יוצא מכאן עכשיו?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 10-
למשך מספר שניות חשבתי איך להמשיך מכאן, מה אני אומר לה, איך אני מתחיל בכלל להסביר לה שהנשיקה הפיקה בי סוג של רגש, והיא לא הייתה מרחמים.
השטות הזאת, שיצאה מפי על אותה הנשיקה מתוך ניחומים, הייתה טעות שבוודאי הולכת להפיל אותי ובגדול.
הייתה בינינו שתיקה למספר שניות, ובעודי חושב על הסבר מספיק משכנע שיספק אותה ויגרום לה להבין את הטעות, המילים שחיפשתי פשוט לא הצליחו לעלות במוחי.
"זה בסדר, אתה לא צריך להמשיך, אני מבינה" היא אמרה לפתע בקרירות, גורמת לי להבין שהדבר היחידי שהבינה, הוא שאני חתיכת מניאק חסר רגישות.
-נק' המבט של טיילור-
"זה בסדר, אתה לא צריך להמשיך, אני מבינה" אמרתי, שוברת את השתיקה ויוצאת מחדר האוכל.
לא רציתי אפילו לשמוע את הנסיונות שלו להסביר או לתרץ.
הבנתי מספיק, הבנתי מה שהייתי צריכה להבין כבר מזמן; שהוא חתיכת מניאק חסר רגישות.
כבר לא הבנתי למה אני מצפה ממנו כל פעם מחדש, הרי בן אדם לא משתנה בחודש, בייחוד לא בן אדם כמו הארי.
אני לא מצליחה להבין אותו כבר, הוא פשוט נשאר אותו הדבר.
הוא נרתע ועדיין ממשיך את המשחק שלו; זה של הילד הרע, הילד חסר ההחלטיות.
כעסתי עליו, הוא נתן לי להאמין.
להאמין במשהו דמיוני. אני בטוחה שהוא יודע כמה שזה קשה לתת למישהו את כל כולך, ולקבל בסוף כתף קרה.
הייתי מוכנה להקריב בשבילו, ואני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, כי הכל קרה כל כך מהר ואני רק מכירה אותו כמעט שבועיים, אבל משהו בו באמת משך אותי, משהו שונה.
אני פגעתי בדרו בידיעה שאני זאת כי ״לי ולהארי יש איזה משהו״. טיפשה שכמותי, אני נותנת לקשר כמו שלי ושל דרו לחמוק מבין ידיי בשביל הארי.
נתתי לעצמי לחשוב שהמרחק ישנה את הקשר איתו, ועצם זה שאני עוברת ישנה את הרגשות כלפיו.
כל זה היה בסך הכל מסכה.
מסכה שנתנה לי להרגיש אחרת, להשתנות.
אולי דרו הוא באמת בשבילי, באמת האחד שלי. אחרי הכל, הוא נתן לי בכל הזדמנות להרגיש מיוחדת, והיה היחיד שהייתי יכולה לסמוך עליו.
'מה שכן, אני חייבת לדבר איתו.' קבעתי, מנסה להרחיק את רגשות האשם ממני.
***
הגעתי לכיתה, מוכנה לעוד יום לימודים ארוך. התיישבתי במקומי, סורקת עם עיניי את הכיתה, ומבחינה שהארי עדיין לא כאן.
תיארתי לעצמי שיבריז.
כל פעם שיש לו מכשול קטן, הוא מעדיף להיעלם.
השיעור עבר מלא בשיעמום ואנחות, והארי כמובן שלא הגיע. זה הרגיש כמו נצח.
אף פעם לא הייתי ילדה של לימודים, מבחנים, להקשיב בשיעורים.
נתתי למחשבות להעסיק אותי, מחשבות על נושאים שונים ואפשרויות לפתרונות שסבבו אותי.
לבסוף, הצלצול הגיע, מודיע על ההפסקה.
קמתי משולחני בזריזות, מתקדמת לדלת הכיתה על מנת לצאת לשטח הפתוח.
כולם יצאו החוצה במהירות, בדיוק כמוני, אך דוחפים וצועקים.
וכשכולם כבר כמעט יצאו, עשיתי את אותו הדבר ויצאתי לכיוון המסדרון.
בשנייה שיצאתי, הבחנתי בהארי יושב על הרצפה, משעין ראשו על הקיר שתמך מאחוריו.
עיניי ישר תפסו את שלו, והוא הזעיף את פניו במהירות, מכווץ את גבותיו ומפנה את ראשו בחדות.
הוא הסתכל עליי פעם נוספת, עם אותן הבעות הפנים ממקודם; סוג של כעס וטיפת אכזבה.
על מה לו יש לכעוס בדיוק? על כך ששיטה בי?
לא יכולתי שלא לכעוס עליו, הוא שיקר לי. גרם לי להאמין שבאמת יהיה טוב, ואז זרק לי את הכל בפרצוף.
לפתע קם ממקומו במהירות, והפנה את מבטו הזעוף הצידה, אך ישר נתקע בבחור אחר, שבהתחלה לא היה ברור לי מי הוא, אך לאחר מספר שניות התברר לי כמייקל.
-נק' המבט של הארי-
קמתי בעצבים, ופניי הזעופות הוסיפו את כיווץ הגבות "המפורסם" שלהן.
הבנתי למה היא כועסת, הרי נישקתי אותה ואז אמרתי לה שזה היה מתוך כוונה לנחם אותה.
וככה זה בנות, הן לוקחות ללב כל שטות שיוצאת לנו, הבחורים, מהפה.. ואז כועסות עלינו עד שיוצא לנו החשק לחיות.
כעסתי שלא נתנה לי להסביר, אני מתבלגן עם כל הקשר הזה שלנו ומסתבך והיא, במקום לנסות לעזור לי לסדר את זה, עוזרת לי לשבש את הכל.
אך ידעתי שהיא לא מבינה באמת, ובכל זאת לא יכולתי שלא לכעוס על כך שלא נותנת לי לתקן.
כזה אני, אני לא יכול לסמוך על אנשים בקלות, לתת להם את הלב שלי ולעמוד בכך שידחו אותי מחדש.
כעסתי על עצמי, כעסתי כל כך שלא הייתי מסוגל להסתכל לה בעיניים.
קמתי במהירות, מנסה להתחמק מהחלפת המבטים שלי ושל טיילור בכך שאלך, אך ברגע שקמתי, הרגשתי מישהו נתקע בחזה שלי בחוזקה.
הרמתי את ראשי, וראיתי את הפנים המוכרות. זה הוא. הבחור שרקד עם טיילור. זה שהיה מספיק טיפש כדי לרקוד איתה, ולצאת מזה שלם.
"וואו אחי, מה עובר עלייך?" אותו בחור אמר לי, נותן לי דחיפה קטנה עם ידו.
הייתי מספיק עצבני, ולראות אותו לא ממש הרגיע אותי.
הכעס זרם לי בוורידים, הרגשתי את החום משתלט על גופי ואת העצבים עוד יותר.
ומכאן, הכעס שלט בי.
ומבלי לחשוב לשנייה אחת, ידי התכווצה לאגרוף חזק, שלאחר שנייה כבר פגע באפו של אותו הבחור.
בשניות הראשונות לא התחרטתי לרגע על מעשיי, הייתי גאה בעצמי, כמו כל פעם אחרי שהלכתי מכות.
אך לאחר אותן השניות, כבר הבנתי שזה הכעס שגורם למעשיי, והוא זה שמדבר מגרוני.
"פעם הבאה תסתכל לאן אתה הולך, קוקסינל" החדרתי את עיניי בעיניו, מבהיר לו שאיתי לא כדאי לו להתעסק.
"שאני אזהר?" אותו בחור, שדימם מאפו, אמר בקולוניות.
בשניות, נדחפתי בחוזקה כמה מטרים ממנו, לא הייתי מוכן לכך.
התקרבתי אליו במהירות, והוא ישר העיף את אגרופו לכיוון הלחי שלי.
בזווית עיניי הבחנתי בבנים שהתאספו מסביבנו, מריעים וצועקים.
"מייקל, תראה לו!" שמעתי את אחד הבחורים צועק לעבר הבחור שעמד למולי, זה שהולך למות בעוד כמה רגעים.
׳אז ככה קוראים לך׳ חשבתי.
"אתה מרביץ כמו ילדה קטנה.
קוקסינל, כמו שאמרתי" גיחכתי, מניד את ראשי ומרכין אותו, ואף פולט צחקוק כאות זלזול.
הרגשתי מנצח. מולי אין לו סיכוי.
הרמתי את ראשי אליו, מסתכל עליו ומניח את ידי על כתפו ועליה לוחץ בחוזקה.
"תתרחק ממני, אתה מבין?" פניי התכווצו, משחררות את אותו המבט הכועס.
שניות אחר כך, ידיו דחפו אותי דרך איזור החזה שלי אל הרצפה בחוזקה.
הוא הפיל אותי על הרצפה, והתיישב מעליי, מכניס לי כמה אגרופים בפנים.
עצרתי את ידיו, דוחף אותו אחורה, הופך אותו לקורבן ומרתק אותו לרצפה.
"מייקל, תראה לו, נו!" אחד הבנים צעק לו, מנסה לעודד אותו.
"אחי, איזה מייקל בראש שלך? הבחור המתולתל הזה לוקח עליו" שמעתי קול גברי אחר, מגחך כששומע את דברי השני, זה שמעודד את מייקל.
נותן לו אגרוף אחר אגרוף.
"אני לא מוותר. אני מנצח" לחשתי לו.
"פעם הבאה," התחלתי להסביר לו, נותן לו אגרוף, "תתעסק", המשכתי ונתתי לו עוד אגרוף, "אם אנשים", עוד אגרוף, "בגודל שלך" קמתי ממנו, משאיר אותו על הרצפה כשדם מרוח על פניו ונעמד.
הסתכלתי על ידי, שהייתה גם היא מכוסה בדם.
-נק' המבט של טיילור-
הדבר האחרון שראיתי לפני שהתאספו כל הילדים מסביב להארי ומייקל, היה האגרוף שמייקל החזיר להארי.
התקדמתי במהירות לאחר ששמעתי כמה צעקות שבהן נאמרו כל מיני דברים כמו "קדימה מייקל!", "המתולתל לוקח!" וכל מיני צעקות בנוסח הזה.
ניסיתי לפלס את דרכי ללב העניין.
לאחר כמה כשלונות, דחפתי את הבחורים המריעים אחורנית.
נכנסתי ללב המעגל מסתכלת עליהם, על כל אחד מהם.
מייקל על הרצפה, עם דם על פניו, והארי עומד מעליו, מתנשף בכבדות מהקרב שכרגע "ניצח" בו כשגם על פניו נמצאות שריטות וחבלות, גם כן עם דם.
לפתע מייקל נעמד, מתקרב להארי על מנת להחזיר לו את מה שהגיע לו.
ידעתי מה הוא הדבר הנכון לעשות, אז מבלי לחשוב יותר מדי אותם דחפתי כל אחד מהם לכיוונים שונים, מנסה להפריד.
נעמדתי ביניהם, מעיפה מספר מבטים לכל אחד מהם.
"תפסיקו! די כבר! מה, אתם ילדים קטנים?" צעקתי עליהם, מנסה לרסן אותם ולגרום להם להבין שהם מתנהגים בצורה ילדותית.
לריב מכות? באמת?
מה השלב הבא, להלשין לאמא שלו?
"טיילור, עזבי. זה לא בשבילך." מייקל החליט בשבילי, אומר ואפילו לא מסתכל לכיווני, אלא מרוכז בפניו של הארי.
אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה, זה לא ייגמר. שניהם שתלטנים, חסרי תקנה.
"מספיק!" צעקתי ודחפתי אותם באצבעותיי הקטנות מטרים ספורים אחד מהשני.
הייתה דממה.
לא היו יותר צעקות והארי ומייקל שתקו.
הארי היה כהרגלו אדיש, מגלגל את עיניו הצידה, ואז מחזיר אותן אל שלי.
שיערו התפזר על פניו, והארי ניסה לסדר אותו מספר פעמים בכך שהעיף אותו הצידה, כמו שעושה בדרך כלל.
מייקל סידר את שיערו שגם כן התפרע, ואת חולצתו שהתקמטה.
"הארי, אתה מוכן להסביר לי מה קורה, מה עובר עלייך? אולי תיר-" ניגשתי אליו על מנת ללחוש לו, אך הוא קטע את משפטי באמצע בצעקה.
"תעזבי אותי כבר! נמאס לי ממך ונמאס לי מכל המזדיינים שמסביב!," הוא הסתכך עליי, מניח את ידיו על ראשו בתסכול, "ההצגה הסתיימה" הוא הודיע לכולם כשהעיף את מבטו הכועס אליהם.
כולם חזרו לעיסוקיהם ובמהירות התפזרו.
שני הבנים נשארו זה מול זה כשאני מביניהם למספר שניות.
"תתקרב עוד פעם אחת ואני נשבע-" הארי התחיל להזהיר את מייקל, אך מייקל קטע אותו.
"נשבע שמה? מה תעשה לי?" מייקל אמר והתגרה בהארי, ואני רק חשבת כמה מטומטם הוא יכול להיות ואם הוא באמת דורש את המכות האלו.
"תיזהר ממני" הארי אמר לו, מסתכל עליו במבט מאיים, ואז עליי במבט מכווץ גבות.
לאחר שניות, הסתובב והלך.
נשארתי לעמוד שם עם מייקל.
שנינו שתקנו, כי האמת היא שלא היה לי הרבה להגיד, אז פשוט העדפתי שלא לנסות לפתח שיחה.
לאחר כמה שניות שהסתכלנו זה על זו, למזלי אנטון התפרץ לשתיקתנו ושבר אותה.
"מה פספסתי?" הוא הגיע ושאל, לא מעלה בדעתו שבאמת פיספס כרגע מופע ששווה כל מחיר. טוב, לפחות בשביל הבנים.
אני ומייקל המשכנו לשתוק, מרכינים את ראשינו ומעיפים מבטים זה על זה וגם על אנטון.
אנטון שיפשף את שיערו השטיני והפרוע מעט עם ידו, מנסה להבין מה מתרחש.
"אז אני מבין שכן פספסתי משהו.." הוא היה נראה מאוכזב, מסתכל עלינו עם עיניו החומות והבהירות ומנסה להאיץ בנו לספר לו.
"הלכתי מכות.. חבל שפספסת.." מייקל אמר, מסתכל עליי כשאומר זאת, ואז מסתובב והולך.
"מה עובר עליו?" אנטון שאל אותי, מצביע לכיוונו של מייקל שהתרחק טיפה.
"תאמין לי, אני לא יודעת" נאנחתי, משלבת את ידיי ומסתכלת על מייקל מתרחק עוד ועוד.
הצלצול החזיר אותי למציאות, מזכיר לי שבפתח נמצא עוד שיעור משעמם.
"טוב, את באה לכיתה? מייגן חיפשה אותך" הוא הציע והודיע לי, מפנה אליי את מבטו ומחכה לתשובתי.
"כן, בוא" העפתי את מבטי חזרה אל אנטון, מתקדמת אליו ומשם שנינו ממשיכים למעבדת מדעים.
כל אותן שעות, הציפו אותי שאלות.
שאלות שלא היה לי מענה עליהן כלל.
'מה אני כבר יכולה לעשות?'
'איך נתתי לזה לקרות?'
'מה יהיה עכשיו עם הארי?'
כעסתי על זה שלא עצרתי את זה בזמן.
עכשיו, הוא שולט בי. יש לו כוח עליי.
כוח והשפעה.
***
נכנסתי למעלית, לוחצת במהירות על קומה מספר 2, שם חדרם של מייקל ואנטון נמצא.
בעודי מסתובבת במסדרונות הקומה השנייה באיטיות, חיפשתי עם עיניי את חדרם, חדר 157.
התלבטתי מה לעשות, ללכת או לא.
הפריעה לי המחשבה שבטח בגללי כל זה קרה, אף על פי שזה לא היה בשליטתי. הרי בגללי הארי היה עצבני, וברור לי שאם הארי לא היה כל כך עצבני, כל זה לא היה קורה.
זה נשמע טיפשי להפיל את כל האשמה על עצמי, אבל כשחושבים על משהו יותר מדי זמן, המוח מסתבך והדבר היחידי שיוצא לך הוא פתרון לא הגיוני לבעיה שמטרידה אותך.
כמו הפלת האשמה על עצמי, בעוד שהארי הוא זה שהחליט להתנפל על מייקל ללא שום הכנה מראש.
דפקתי חלושות על דלתם, בתקווה שלא שמעו. הייתי די לחוצה מאוד מהעניין.
לא הייתי בטוחה במה שאני עושה; הולכת לבדוק לשלומו של מייקל ונותנת לו להיות הקורבן בסיפור.
לפתע מייקל פתח לי, קוטע את מחשבותיי ולא נותן לי להתחרט על כל שהגעתי.
הדבר הראשון שעלה לי בראש היה לתת לו חיבוק גדול, לבדוק לשלומו במהירות.
"אתה בסדר מייק?" שאלתי בדאגה, מתארת לעצמי שעל פניי מרחפת הבעה רחמנית.
"אני בסדר גמור, האדיוט הזה לא באמת הכאיב לי יותר מדי" ידעתי ששיקר, רוצה לצאת בבר בסיפור.
טוב ככה זה בנים, חייבים לשמור על כבודם וגאוותם, שלא טיפה אחת מגבריותם תיפול לגבר אחר.
ברור שכאב לו, ראיתי את הכאב על הבעות פניו. הוא היה חבול כולו; שריטות שהיו מלאות בדם עד לפני מספר שעות אחדות, סימנים בפרצופו.
"אני בטוחה שהארי מצטער.." אמרתי בצער, יודעת שהפעם אני היא שמשקרת.
הוא וגם אני יודעים שזה שקר, ואם היה יכול או היה עושה את זה שוב לכל אחד שמפריע לו בדרכו. כזה הוא הארי. היה ותמיד יהיה.
"טיי, זה לא באשמתך. אל תעמיסי על עצמך, זה ביני לבינו אנחנו נסדר את זה" הוא אמר, נראה היה שמתכנן בראשו מה יעשה, מה שהעלה בי את החששות יותר.
"שלא תעז, מייקל! אתה לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת, אבל אני כן.
הוא לא יוותר לך אם תתחיל איתו עוד הפעם, הוא לא סתם מאיים.
בפעם הבאה שתחמם אותו ככה, אתה תתחנן שאגרופים יהיו הדבר היחידי שייתן לך!" הוצאתי את כל החששות שלי, אלו שידעתי כי נכונות.
"טיי, הכל יהיה בסדר!" הוא אמר בנחת, היה בטוח בעצמו.
פעם קודמת שאמרו לי את זה, זה נגמר לא טוב, ואני לא יכולה להתמודד עם השלכות נוספות של אמירת אותן המשפט.
'יהיה בסדר'. כל אחד אומר ומבטיח, מבלי להבין שהם נותנים תקוות שווא.
מבטיחים משהו שלא בטוח בכלל, סתם נותנים לחיות באשליה.
"אוקיי.. תרגיש טוב, נדבר" הייתי חסרת כל אמון בו, לא יכולה לשמוע את השטויות האלה של 'לסדר את זה ביניהם'.
הסתובבתי ויצאתי מחדרו, מלאת חששות.
חשבתי שאולי לא הייתי צריכה להיכנס בכלל, זה סתם "תרם" לי להתמלא בדאגות חדשות.
התקדמתי לעבר המעלית, מרכינה את ראשי למספר שניות אל ישר מרימה אותו לכיוון המסדרון.
בעודי הולכת באיטיות, פניו של הארי נקלטו בשדה הראייה שלי.
הוא הלך אל מולי, מלא בחבלות קטנטנות, כמובן שהרבה פחות נוראיות משל מייקל.
עברנו זה ליד זה, בעוד שאני מסתכלת עליו, לא מורידה את מבטי, והוא מעיף לעברי מבט קטן וישר זורק את מבטו חזרה להמשך המסדרון, מבלי להחזיר את עיניו לשלי.
כמו שני זרים, עברנו זה ליד זה, מבלי לומר מילה או סתם לזרוק הערה שנונה וקרירה, כמו פעם.
אז זהו? חזרנו להתחלה, אה?
הילד הרע והילדה שנתנה לעצמה ליפול במלכודת.
~~~~~~~
ממש מקווה שאהבתן!
תמשיכו להגיב / לעשות לייק / לקרוא
ובעיקר להנות!
איזה כיף שזכיתי בקוראות מדהימות שכאלה ♥