עברו להם כמעט שנתיים שלמות שהלב שלי שייך לו, לא משנה כמה פעמים ניסיתי להמשיך הלאה הלב לא מצליח להשתחרר והוא אוחז בו חזק.
גם כשאני חושבת שבאמת הצלחתי, מספיק לראות אותו פעם אחת ברחוב או לקבל ממנו הודעה אחת כדי להבין שלא באמת הצלחתי להמשיך הלאה בימקום זה התאהבתי יותר משחשבתי שאפשר.
ואז כל העולם התהפך בשבילי, גיליתי שיש לו חברה חודש וזה די רציני.
כואב? כן זה מאוד כואב, זה נותן תחושה שבפנים הכל מת, שהלב כבר לא יכול להחזיק מעמד לעוד הרבה זמן הוא בקרוב יתפוצץ.
אני משתגעת, זה מרגיש לי לא נכון, אני מסתכלת על התמונה שלהם ורואה שני אנשים שלא אמורים להיות יחד, הם לא נראים לי מתאימים. מרגיש לי שאני צריכה להיות שם בימקומה. ובגלל שהתחושות שלי תמיד צדקו לגביו אני כל כך רוצה להאמין בזה אבל אם אני מאמינה בזה למה אני ממשיכה לבכות, למה הדמעות ממשיכות לרדת ללא ישע, למה הפנים מתייבשות מרוב דמעות ואז שוב נרטבות.
למה אני מעדיפה להיפגע שוב כל עוד נמשיך לדבר, כל עוד אני יודעת שהוא עדיין קרוב.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי גם, הוא הראה לי כל כך הרבה פעמים שכן זה זה.
הוא חיבק אותי בצורה כזאת שהרגשתי שאני באמת חשובה לו, הוא הסתכל עלי שדיברתי כאילו אף אחד לא פה. הוא כל פעם דיבר בשינאה וקינאה כלפי החבר הקודם שלי. כל פעם הוא העלה חיוך על פניו כשהוא גרם לי לצחוק, ואת האמת אני לא בטוחה שהוא שם לב שהוא חייך ברגעים האלו.ועכשיו? עכשיו אני מרגישה שחרב עלי עולמי, החיוך מסרב לעלות על הפנים והדמעות מחליפות איתו תפקיד נכבד מהיום יום שלי.אני יוצאת לרחוב אני מחייכת לאנשים שאני מכירה אבל את האמת בפנים אני מחזיקה בחבל מנסה לקשור את עצמי בזמן שאני בוכה את נישמתי מנסה לחבר את הלב שנשבר לרסיסים לא מבינה איך זה הגיוני להגיע למצב כזה של כאב.אני מנסה להבין למה הדמעות לא מפסיקות אני מנסה להבין למה אני לא יכולה להצליח לראות את הצד היפה שבאהבה והצד השלילי שבא רודף אותי.אני מסתכלת על תמונות שבהם חייכתי כי באמת שמחתי ואני מרגישה געגוע לתקופות האלה, הרגשה שאני רוצה לחזור לשם רק בשביל לחייך שוב באמת, כדי להרגיש את הלב שוב פועם ולא לחשוב על השם שלו להרטיב את העניים כשכאב חד מתפרס בפנים ושובר אותי יותר משזה אפשר .