הם עצרו בפתחו של היער האסור, והביטו לתוכו; הלילה היה קריר והירח זרח מבין עצי היער הגבוהים, מעיר את הלילה באור אפלולי ומציץ מבעד לעננים. הרוח הקרירה מלטפת את צמרות העצים וטומנת את מיסתורי היער בחובה.
"את בסדר?" שאל אותה שרלוק כאשר בהתה ללא הבעה בנבכי היער, "כן" מלמלה בתשובה. הרוח נשבה על פניה, משאירה בה צמרמורת אחריה. "אם כך, בואי נכנס ליער" החליט שרלוק ולקח צעד בוטח אל תוך היער, היא לקחה נשימה עמוקה וצעדה קדימה בעקבות חברה, מביטה פעם נוספת ואחרונה אל בקתת שומר הקרקעות בה עשן לבן היתמר במעלה הארובה אל שמי הלילה זרועי הכוכבים.
היער היה חשוך ואפל - מסתורי. למרות השקט ששמעו, היה רועש מחיים - היצורים הקסומים שבתוכו יוצאים, לא מתחבאים וחוגגים את הלילה.
"לומוס" מילמלו ומיד אור כחלחל פרץ מקצה שרביטם של השניים, מאיר באור אפלולי את היער החשוך. היא לא ידעה איך בדיוק הם מתכוונים למצוא את מה שהם מחפשים אך היא סמכה מספיק על שרלוק שינחה אותה. "אנחנו עומדים לסרוק את כל היער?" שאלה לאחר מספר דקות בהן הלכו ביער, נכנסים לעומקו יותר ויותר. "כמובן שלא, אל תהי מגוחכת. היער עצום. יקחו לנו כמה שנים לסרוק את כולו רק כדי למצוא חד קרן אחד.. יש כמה נקודות שבהן חיים מרבית חדי הקרן, ערכתי חיפוש קצר בסיפריה ומצאתי את הנקודות האלו - יש שלוש נקודות מרכזיות - אז אנחנו עומדים להגיע לאותן נקודות, לסקור אותן ורדיוס מהן" הסביר בגאווה לאור ההכנה מראש שעשה לקראת הסיור הלילי שלהם וזו הנהנה בהבנה כשהמשיכו את דרכם במעמקי היער.
"איבדנו כיוון" נאנח שרלוק במטרד לאחר מספר דקות נוספות בהן הלכו ביער האפל והסתכל סביבו, מנסה להבין באיזה חלק של היער הם נמצאים אך לבסוף הורה לשרביט שבידו "רבאליו" ומיד השרביט הסתובב במקומו בחדות, מורה על סבך עצים הנמצא מעט לשמאלם של השניים. שרלוק הוביל את הדרך לפי כיוונו של השרביט ששינה את כיוונו קלות מדי פעם עד שלבסוף הגיעו לחלקת יער הקירחת מעצים, מגלים מחזה מזוויע למדי שהיה לפניהם - במרכזה של קרחת היער שכב לו חד קרן בעיוות לא טבעי, מגואל בדמו הכסוף, כאשר בבירור חלק מן צווארו היה חסר - עיניו של שרלוק התרחבו והוא רץ בהתרגשות אל חד הקרן, כורע לצידו ומשתדל לא להתלכלך מהדם שהקיף את החיה המתה. הוא שלף מכיס מעילו זכוכית מגדלת קטנה והחל לבחון את צווארו של חד הקרן בקפידה. "אתה מצליח לראות משהו?" שאלה חברתו והתקדמה לכיוונו, מאירה עם שרביטה את החיה הקסומה והנער שלידה.
עיניו הבהירות רקדו במקומן, סורקות במרץ את פצע החיה מקרוב, מחשבות את המידע והפרטים שהן רואות ופיו מלמל את ההיקשים שנעשו בעקבותם, מציין לעצמו מה הבין. לפתע שרלוק זינק ממקומו בפתאומיות, לקח נשימה חדה ונעמד במקומו, מביט שוב מטה אל החיה וסגר בנקישה את זכוכית המגדלת שבידו. "זה מת מאיבוד דם" אמר לאחר כמה רגעים של שתיקה "משהו נגס בצוואר שלו - יש סימני שיניים קטנים סביב הפציעה, בבירור יצור כלשהו נשך את חד הקרן. השאלה היא, מה? לפי מאזן ההסתברויות זה יכול להיות איש זאב אבל גודל הנשיכה גדול מדי בשביל להיות של איש זאב, וגודל השיניים לא מתאים, שלא להזכיר שזה קטן מדי בשביל להיות מלסת של ענק, וכן לאור העובדה שבקושי מסתובבים פה ענקים.." הסביר במהרה והצביע עם שרביטו על הפצע. "יש עוד יצורים ביער שאני מניחה שמתאימים לתיאור גודל הנשיכה, אולי זה יצור שאנחנו לא יודעים עליו הרבה? לדעתי כדאי שנבדוק בסיפריה איזה עוד יצורים מסתתרים ביער" הציעה והנער הנהן בהסכמה לא מלאה, בבירור הפריע לו שהוא לא יודע לחלוטין מה פגע בחיה. "משהו לא מסתדר לי עם זה.. גודל השיניים מזכיר שיני אדם אב-" התחיל שרלוק לומר אך השתתק כשקול של ענף הנשבר בכבדות נשמע לפתע מאחוריהם ומיד אחריו נשמע רצף רחשים שהתקרב אליהם מבעד לעצים. "כבי את השרביט" הורה לה בלחש וזו מלמלה "נוקס" ומיד האור הכחלחל כבה, משאיר חשכה אפלולית שעטפה את השניים.
יחד עם העלטה הפתאומית באה גם דממה ורק נשימותיהם המהירות של השניים נשמעו מבעדה. "מה זה היה?" שאלה בלחישה שקטה כך שבקושי היה אפשר לשמוע את קולה, "אני לא יודע" ענה שרלוק אף הוא בלחישה, הבהלה מתגנבת לקולו. קול נהמה עמוקה נשמע במרחק קצר למדי מולם וצמרמורת עברה בגווה של הגריפינדורית, סומרת את שיערות עורפה עד כאב. עיניה נעו במהירות, מנסות לאתר את מקור הנהמה מבעד לחשכה ותחושה קרה התמלאה בתוכה - היא מפחדת. לא משנה מהו המוטו של ביתה, אומץ היה הדבר האחרון שהרגישה כרגע והספק התחיל לנקר במוחה. האם זה באמת היה רעיון טוב לבוא לכאן? תהתה לעצמה אך ניסתה להשתיק את המחשבה הזו שחזרה בכל רגע.
הנהמה נשמעה שוב, הפעם מאיימת יותר, קרובה יותר. נשימתה נעתקה ומבלי לשים לב ידה תפסה את ידו של הרייבנקלו שלידה, פרקי ידה מלבינים מחוזקה של האחיזה. הנהמה מתקרבת עכשיו אליהם עוד והשניים צעדו באיטיות אחורה, מנסים להתרחק מהיצור המסתורי.
מבין צמרות העצים היה פתח קטן, בו זרח הירח ברקיע, משקיף על חלקת היער החשופה ומאיר אותה באורו, הם עברו ליד אלומת האור, מתחמקים מאורה כדי שלא תסגיר אותם. היצור, למזלם, נפל במלכודת שטמנו לו ופסע היישר אל החלקה המוארת ולפניהם התגלה איש זאב עצום עם פרווה שחורה משחור ועיניים אדומות שהתרומם במלוא אימתו, פותח את לסתו מלאת השיניים החדות לנהמה נוספת. הוא הזדקף לכל גובהו ורחרח את האוויר אחריהם.
הם המשיכו לפסוע אחורנית, מישירים מבטם על המפלצת וצופים בכל תזוזה קטנה שלה, מנסים לברוח כשלפתע קול שבר של ענף נשמע תחת צעדם וראשו של הזאב הסתובב בחדות אליהם, אוזניו מזדקרות והוא הסתער לכיוונם. שרלוק מיד שלף את שרביטו מכיסו, כיוון אותו לכיוונו של הזאב וצעק "שתק!", הבזק אור אדום עף משרביטו אך הזאב התחמק בזריזות והקללה פגעה בעץ שמאחוריו, "לומוס מקסימה" אמרה הנערה ונקודת אור אפלולית יצאה משרביטה, מרחפת מעליהם ומאירה באורה את קרחת היער בה שהו וכעת יכלו לראות מעט יותר סביבתם. עינו של הזאב תפסה את החיה שהייתה שרועה על האדמה שלידו, והוא התקרב אל חד הקרן ורכן מעליו, מרחרח אותו. השניים ניצלו את ההזדמנות והתרחקו עוד מהזאב אך זה מאס בחיה המתה כמעט מיד, ניכר היה שהוא מבין את רמת החומרה של רצח יצור כה טהור, והחליט לתקוף שוב את התלמידים. הוא זינק שנית ממקומו ופתאום האור הכחלחל שהאיר את היער שקע לאדמה באיטיות והם נזרעו שנית בחשכה, לא יודעים איפה המפלצת.
הירח האיר בעמעום את החלקה באורו האפלולי, שרלוק הועף בחוזקה הצידה אל שולי הקרחת בפתאומיות, השתרע על האדמה בקרבת חד הקן המדמם, נאנק מכאב וקרא "לומוס מקסימה!", אור כחלחל פרץ משרביטו, הפעם מאיר את סביבתם בחוזקה. כעת הם יכלו להבחין באיש הזאב וזה התקרב בצורה מסוכנת לכיוון הנערה. היא נסוגה אחורנית, מנסה להתרחק כמה שיותר מהחיה אך זה המשיך להתקרב אליה, הוא מצא לעצמו טרף, עיניו האדומות נלכדו עליה והוא לא הסיט את מבטו ממנה אפילו לא לרגע. שרלוק זרק קללות נוספות לכיוונו ממקומו באדמה אך ללא כל הצלחה, הן לא השפיעו עליו, כאילו הייתה עליו מעין שכבת הגנה חסינה מקללות.
היא חיזקה את אחיזתה בשרביט הארז שבידה; לחשים לא יעזרו לה, כל לחש שתנסה עלול לגרום לזאב להסתער. הוא המשיך להתקדם לעברה, מצמצם את המרווח שהיה ביניהם והתחיל לנהום שוב באימתנות. "שרלוק.." התחילה לקרוא בנואשות לחברה אך נעצרה כשנחבטה בגבה בעץ שמאחוריה - אין לה לאן ללכת, הזאב עדיין מתקרב, נהימתו מתחזקת וכעת הוא היה במרחק של חצי מטר ממנה.
אם היה לה מעט ספק קודם כעת היא הייתה בטוחה לגמרי - היא ללא ספק מפחדת. פחד ובהלה הציפו כל חלקיק בגופה והיא צרחה בבהלה כשהזאב הרים את זרועו מלאת הטופרים, מתכונן לתקיפה, ודמעות זרמו על לחייה בלי הפסקה כשהיא ניסתה להחניק את בכיה.
כנראה שזהו גורלה המר; להיות מותקפת על ידי איש זאב, אולי גם להפוך לאחד, לחיות חיים מקוללים, חשבה לעצמה כשהזאב נהם נהימה אחרונה ותקף.