Sometimes the smallest things take up the most room in your Heart.
פרק 6
ורד אדום
1888
זאיין
נכנסתי אל הטירה ובלעתי רוק, נושם נשימה עמוקה לפני כניסתי אל אולם הנשף.
ליאם רק הגיע וכבר החלטתי לגרש אותו? אני לא יודע אם אני באמת עומד מאחורי ההחלטה הזו.
זה קשה לחשוב על להיפרד ממנו שוב.
אמנם הפעם היינו יחד רק במשך כמה דקות ספורות, ובמהלכן לא עשינו דבר חריג, אך בכל זאת זה מרגיש כואב לדעת שלא אראה אותו יותר לעולם.
היה לי כה קשה להתגבר עליו בפעם האחרונה בה נפגשנו. כמובן שזה לגמרי שונה עכשיו, אבל רק מבט אחד לעברו גרם לתחושות שלא הרגשתי המון זמן.
כשהוא עזב, כל הדברים הטובים בי עזבו גם כן.
תחילה הסתגרתי בחדרי ובכיתי ללא הפסקה, כמובן בלי היכולת לשתף אף אחד מדוע.
הרגשתי כה מטופש כי בעצם זו הייתה אשמתי שהוא עזב את הטירה, אני זה ששבר לו את הלב ולא ההפך.
עם הימים שעברו להם, הפצעים שהיו בליבי לא התאחו והרסיסים רק נשברו לרסיסים קטנים יותר.
אם יש דבר אחד קשה יותר ממוות, בעיניי זה הגעגוע.
הגעגוע היה אחד הדברים שהפכו אותי למה שאני היום.
הגעגוע לשפתיים, למגע, לריח, לחיבוקים, לליטופים, לנשיקות, לאהבה שהוא היה מפגין כלפי ללא הרף, למחוות הקטנות ולכך שהיה מחזר אחריי למרות שכבר הייתי שלו.
בלעתי רוק ועצמתי את עיניי, נאנח בקול ומשתדל להישאר רגוע.
צעדים נשמעו ואני סובבתי את ראשי, מבחין באחד השומרים הכי טובים שלי, שבעיניי היה גם איש שיחה מצוין.
הוא היחיד שיודע עליי דברים מעבר למה שהשאר יודעים, מעבר למה שהממלכה יודעת.
אני משתדל להתעלם מהעובדה שהוא פשוט עם כי למען האמת, זה ממש לא מפריע לי.
"לואי!" קראתי בקול לעברו וחייכתי בפעם הראשונה בערב הזה.
הוא חייך לעברי גם כן והתקרב, משתחווה וגורם לי לגלגל את עיניי.
"לעזאזל, למה היום כל האנשים שאני מכיר מתנהגים אלי בצורה כה רשמית?" שאלתי והוא צחקק, מתקרב ומחבק אותי.
"לא התראינו כבר כמה ימים, מה שלומך?" הוא שאל ואני צחקקתי, מתרחק ממנו ומתנתק מהחיבוק בכדי להביט בו.
עיניו הכחולות זהרו בתאורה החלשה שהאירה עליהן, גופו היה עטוף בשריון מתכת משופשף ומעט מלוכלך ושיערו היה מבולגן על ראשו.
"למעשה, אם היית שואל אותי את השאלה הזו היום בבוקר - התשובה שלי הייתה שונה לחלוטין." השבתי והוא שילב את ידיו.
"מה קרה?" שאל ואני נאנחתי והשפלתי את מבטי.
"אספר לך אחרי הנשף, בינתיים היכנס וחפש בן זוג, הגיע הזמן שתפסיק עם הדברים החד פעמיים האלה שאתה עושה עם.. איך אתה קורא לזה.. יקיקים? יריזי-"
"יזיזים." הוא קטע אותי בגיחוך קולני.
"כן, יזיזים. תפסיק עם היזיזים האלה ותמצא לעצמך אהבת אמת." הכרזתי כששנינו התחלנו להתהלך אל עבר אולם הנשפים.
"אתה מדבר? מה עם אהבת אמת בשביל מר מלך בעל גישה קשוחה המסתירה לב רגיש?" הוא לחש בקול ילדותי ואני צחקקתי וגלגלתי את עיניי.
"יש לי אהבת אמת.." לחשתי והוא הביט בי במבט רציני.
"לא, זאיין, אני לא מדבר על מריאן המרשעת והנוראית שאתה בבירור לא אוהב, אנ-"
"התכוונתי לממלכה. הממלכה היא אהבת האמת שלי ואני לא צריך משהו מעבר לזה." קטעתי אותו והוא גלגל את עיניו.
"הבה נסכם שכשאתה תחפש אהבת אמת, אני אחפש גם כן." הוא הכריז ואני צחקקתי.
"בסדר גמור." לחשתי כשנכנסו אל האולם יחדיו.
הבטתי בו בפעם האחרונה לפני שסימנתי לו עם עיניי 'להתראות'.
הוא חייך והנהן, מודע לכך שלא אוכל לדבר איתו בפומבי - בפני כל העם, האצילים ומעט פשוטי העם שהגיעו.
אני לא רוצה שיווצר רושם לא נכון ושגוי בנוגע לכך שאני מתרועע עם פשוט עם, ועוד עם אחד שהוא עובד כשומר הארמון.
לואי מודע לכך היטב ומבין את ההשלכות, זה לא מפריע לו שאני מתייחס אליו בצורה מכפישה כשאנחנו ליד אנשים אחרים, הוא מבין את הנסיבות ומסכים לזה.
סרקתי בעיניי את כל ההמון שרקד לצליליי המוסיקה הקלאסית עד שלבסוף עיניי נעצרו על זוג העיניים היחיד בחדר שהביט בי בחזרה.
בלעתי רוק כשהתהלכתי אל עבר הדמות שבהתה בי, גורמת לי להרגיש תחושות לא נעימות בגוף.
לאחר הליכה של כמה שניות, מסביב לאנשים הרוקדים, נעמדתי לצד הדמות והבטתי ברצפה - מושיט את ידי לעברה.
"התואילי בטובך לרקוד איתי, ליידי מריאן?" שאלתי והיא הביטה בידי במבט מחוסר הבעה וכל רגש.
"אשמח לרקוד איתך, הוד מעלתך." היא לחשה והניחה את ידה בידי, כורכת את זרועה סביב זרועי.
במהלך הריקוד הבחנתי בליאם, שנכנס אל אולם הנשפים מספר דקות אחרי לואי ואחרי.
ניסיתי לא להפנות את תשומת ליבי אליו, אך לא יכולתי שלא לבחון אותו ואת מעשיו.
הוא הזמין את אחת הנערות, לולה אם אני לא טועה, לרקוד איתו.
לולה הייתה ביתה של אחת המשרתות. שיערה היה חום כהה ועיניה בצבע דבש. שמלתה הורודה והפשוטה הייתה מעט מקומטת אך בכל זאת החמיאה לגופה הצנום.
לא הצלחתי להסיט את מבטי מהשניים והבנתי שהפתרון היחיד לזה יהיה להסתגר בחדרי עד הבוקר, עד שלא אצטרך לראות את ליאם יותר לעולם.
"אני חושב שאלך לישון עכשיו, אני עייף מאוד.." לחשתי לעברה של מריאן.
היא הביטה בי לשנייה אחד, הבעתה עדיין לא מובנת, והסיטה את מבטה אל שאר הרוקדים בחזרה.
"את מאוד סימפטית, מריאן." לחשתי לעברה בציניות מובהקת והיא לא הנידה את עפעפה.
"באמת, את כזו נחמדה וחביבה, אני מאוד נהנה להיות בחברתך." הוספתי, ציני שוב.
כשהיא גלגלה את עיניה, צחקקתי והסתובבתי כשחיוך על פניי.
לפחות הצלחתי להרגיז אותה, זה גם משהו.
התהלכתי לי באולם הנשפים עד שלפתע התאורה התעמעמה והמוסיקה שנשמעה ברקע הפכה לאיטית ושקטה.
נאנחתי, מביט בכל הזוגות שרקדו צמודים זה לזה - נראים מאוהבים ומאושרים.
באותו הרגע, הבנתי שמנוחה טובה לא תזיק בכלל.
הבוקר הגיע ואני שמחתי שסוף סוף אוכל להיות חסר דאגות, סוף סוף אפסיק להיות כה מתוח ומבולבל.
ישבתי במשרד שלי, מביט בכמה מסמכים שהיו כתובים על קלפי נייר זהובים בכתב יד מסולסל, עד שלפתע שלוש נקישות בדלת גרמו לי להרים את מבטי.
"מי זה?" שאלתי.
"ליאם.." קולו של ליאם השיב ואני השפלתי את מבטי ונאנחתי.
"אתה רשאי להיכנס." הכרזתי וכעבור מספר שניות בודדות הדלת נפתחה, חושפת בפניי את ליאם, שהיה לבוש בחולצה מכופתרת בצבע כחול כהה ומכנסיים שחורים וצמודים.
בידו הוצב ורד אדום שגרם למעט זיכרונות להציף אותי.
מאז הפעם הראשונה בה תינינו אהבים, ליאם היה נוהג להשאיר ורד אדום על הנדנדה בה היינו נפגשים, לפני שהיה מגיע.
"בוקר טוב, הוד מעלתך.." הוא לחש, קוטע את מחשבותיי, ואני לא הורדתי את מבטי מהוורד שהיה בידו.
הוא הבחין בבהייה שלי והביט בוורד גם כן, מזיז אותו מעט בידיו.
"ראיתי אותו בגינה וישר חשבתי עליך.. זה הפרח האהוב עליך, נכון?" הוא שאל ושיחק עם הגבעול באצבעותיו הארוכות.
כחכחתי בגרוני וניסיתי להראות עסוק.
"פעם זה היה, היום אני כבר לא אוהב פרחים." הכרזתי, משדר קרירות.
למעשה, ורדים אדומים היו האהובים עליי רק בגלל שידעתי שבכל פעם שאני מקבל אחד כזה - זה סימן שאראה את ליאם בקרוב.
מאז שהוא עזב, כל ורד אדום הפך אותי לעצוב ולאט לאט פיתחתי שנאה כלפי פרחים.
"בכל אופן," הוא לחש והתקרב, נעצר כשהוא קרוב.
"קח אותו." הוסיף והושיט לעברי את הורד האדום בעל הגבעול הארוך והירוק ועלי הכותרת בצבע אדום בורדו יפהפה.
בלעתי רוק והבטתי בעיניו, מושיט את ידי אל עבר הורד ולוקח אותו מידו.
"תודה.." לחשתי והוא חייך והתרחק, חוזר לעמוד במקום בו עמד לפני כן.
"בכל אופן, רק רציתי להיפרד ממך לשלום לפני שאצא אל העיירה הקרובה.. היה נחמד לראות אותך שוב, הוד מעלתך.." הוא לחש כשידיו נעו אל מאחורי גבו.
שיחקתי בידיי בוורד האדום, בוחן אותו בעיניי וחושב מעט.
שמעתי את צעדיו והבנתי שבעוד רגע הוא יצא מהחדר ואני לא אראה אותו שוב לעולם.
חריקה נשמעה, מודיעה שהדלת נפתחה.
"חכה," פלטתי בפזיזות והבחנתי בזווית העין בכך שהוא נעצר במקומו, עדיין אוחז בידית הדלת.
נאנחתי ועצמתי את עיניי, נושם נשימה עמוקה.
"אתה יכול להישאר.."
---
משעמם לי, אוקיי?
שלושה פרקים במשהו כמו עשרים וארבע שעות רק כי משעמם לי.
בכל אופן, שיהיה.
אל תשכחו להצביע קקיונות
3>אוהבת3>
20.04