לוסי-
סטיב מעביר את היד שלו בשיערו שוב ושוב, הוא פער את השיער שלו לראשונה ועכשיו זה נראה שהוא רוצה לתלוש את השיער מהראש שלו.
לא ידעתי שאלה היו ההורים שלו, כשסטיב אמר את זה חיברתי את הנקודות בראשי, לאישה הבלונדינית, אמא של סטיב- היה בדיוק את אותו הצבע בלונד כמל הבן שלה, אותו צבע בלונד בהיר ובדיוק באותו הגוון.
הנשימות הכבדות של סטיב מוציאות אותי מדעתי כי אני שומעת כמה הוא סובל מכל שאיפת חמצן שהוא לוקח. אני סובלת יחד איתו מפני שהוא הגבר שלי. שלחתי את ידי במטרה לאחוז בו ולהוציא אותו מהמחשבות שבגללם הוא סובל. סטיב העיף את ידי ועיניו הקרות ננעצו בי וגרמו ללב שלי לכאוב.
הוא לא זז, רק מסתכל עליי בעיניים קרות וחסרות אמון. כאב לי כי כאב לסטיב, כאב לי שעזרתי לאבא שלי. אבא שלי הרג את ההורים של סטיב והגורל החליט להתאכזר אליי כי העלמתי את הראיות לזה.
לא האמנתי בקארמה אבל עכשיו כשהקארמה מכה בי אחרי הרבה שנים זה כואב ואכזרי, אבא שלי הרג הורים ואני עזרתי לו. התאהבתי בגבר שההורים שלו נרצחו על ידי אבא שלי. אותו גבר הוא גבר חזק, מפחיד ויש לו כוח רב בטכנולוגיה.
המשכתי לבכות בשקט והשפלתי את המבט שלי, איך נוכל להמשיך הלאה? אני ראיתי את העיניים המפחידות והצמאות דם שלו, אלה עיניים שראיתי לראשונה.
"תסתכלי עליי," הכאב בקולו לא עזב וליבי נמעך יותר. הנדתי את ראשי לשלילה, "לא.." מלמלתי והרגשתי משיכה בלחיים שלי, סטיב רכן אליי והפרצוף שלו היה מולי, לא יכולתי להסתכל בעיניו הסובלות.
"להחליף את האובססיה שלי בך? את יצרת את האובססיה הזאת," דבריו היו כמו יריה ישר לחזה שלי, הוא הזעיף את פניו בכעס אצור והעיניים שלו הצטעפו בדמעות שלא ירדו.
הוא נאבק עם עצמו בקשר אליי, "תגידי משהו!" נרתעתי מהטון המאיים והמצמרר שלו. הוא לא עזב את הלחיים שלי. הנדתי את ראשי קלות כי היד שלו שתופסת את לחיי ואת הלסת שלי לא נתנה לי לזוז.
"את יודעת למי היא התקשרה כשהיא הייתה במכונית לוסי?" לוסי, לא בוניטה. האצבעות של סטיב התהדקו על לחיי, "לא." פלטתי מפי ברעד.
"היא התקשרה אליי!" לא יכולתי להשתלט על עצמי, הבכי השקט שלי הפך לבכי עם רעש, התייפחתי בקול וסטיב עזב אותי, נסוגתי לאחור עד שהגב שלי נגע בקיר והצמדתי לגופי את רגליי.
הצצתי על סטיב מעל הרגליים שלי והוא הניח את ידיו על המיטה, תופס את המזרון בחוזקה עד שיכולתי לראות את המזרון מתקמט. שרירים של סטיב בלטו והוא לא הסתכל עליי, הוא השפיל את המבט שלו למיטה.
"היא אמרה לי בטלפון שהיא אוהבת אותי, היא אמרה לי למסור לאחים שלי שהיא אוהבת אותם." קולו היה שקט, כאוב. אני לא יכולה לשאת את זה יותר, אני רק רוצה לחבק אותו ולנחם אותו.. רק שאני הבאתי אותו למצב הזה.
"ניסיתי למשוך מיד-דע, פאק!" הקול שלו היה רועד בהתחלה ואז בפתאומיות הוא נתן למיטה אגרוף חזק, קפצתי בבהלה והצמדתי את רגליי לגופי יותר.
“לא הצלחתי לאסוף מידע על מה שקרה, כי מישהי הורידה את הצילומים שהייתי צריך כדי לגלות מה קרה להורים שלי." המבט שלו היה חודר ומאשים, "חשבתי שהם מתו בתאונה ולא סבלו אבל אמא שלי-" הוא בקושי נשם וחשק את הלסת שלו.
"היא סבלה! אבא שלך היה יכול להציל אותה, להחזיר אותה בחזרה לבית, לילדים שלה ובמקום זה הוא שיסע לה את הבטן!" שמתי ידיים על האוזניים שלי, הרגשת אשמה בתוכי התחזקה.
סטיב התעצבן מכך ששמתי ידיים על האוזניים והוא עלה על המיטה, עצמתי את העיניים כשהוא התקרב אליי ורציתי לברוח מכאן.
הידיים שלי רותקו מידיו של סטיב והוא הצמיד אותם מעל ראשי צמוד לקיר, פקחתי את עיניי והפחד אחז בי כשהעיניים של סטיב בוערות מכאב, יאוש וטינה.
"אתה תפגע בי?" שאלתי בפחד ולשניה תמימה אחת כל ההבעות שלו נעלמו כאילו הוא נפגע ממה ששאלתי. "אני לא אפגע בך לוסי," אני יודעת למה הוא מסוגל ובכל זאת האמנתי לו.
"ואת יודעת למה?" הנדתי את ראשי, "כי אפילו אחרי כל זה אני עדיין מאוהב בך, אני שונא אותך ואותי על זה." דבריו נטעו בי שביב של תקווה שעדיין יש לו מעט ממה שהרגיש אליי לפני שסיפרתי לו.
"סטיב אנ-" באתי להסביר לו כמה שאני אוהבת אותו, שהוא נהיה העולם שלי והוא קטע אותי. "שלא תטעי לוסי, אני לא רוצה לראות אותך." האכזבה והכאב הגיעו מיד.
"בבקשה תקשיב לי," התחננתי והוא עזב את ידיי, "קורי!" הוא צעק, אני בטוחה שאם קורי היה מחוץ לבית הוא היה שומע את סטיב.
"לא מגיע לך שאקשיב לך, כואב לי לראות אותך." זה שבר אותי מבפנים, הוא רציני.
הדלת נפתחה וקורי נכנס, שיערו המתולתל פרוע והוא פיהק, עיניו חצי עצומות והוא נראה יותר מדי עייף, כשהוא נחשף למראה שלי צמודה לקיר מול סטיב הכועס עיניו נפקחו מיד.
"מה קורה פה?" קורי שאל וסטיב הניח את היד שלו מעל רגליי ואת היד השניה על הגב שלי, הוא הרים אותי בזרועותיו.
רציתי לחזור להיות במיטה כשסטיב מחבק את גופי ושאני מניחה את ראשי עליו בזמן שהוא לוחש לי מילים מתוקות ולוהטות.
"תיקח אותה." הפסקתי לחשוב על משהו שלא יקרה שוב והתמקדתי במציאות, קורי נראה מבולבל והוא התקרב למיטה, סטיב קם מהמיטה והביא אותי לקורי.
הוא לא נתן לי אפילו להניח את הרגליים שלי ברצפה. "תיקח אותה מכאן, אני צריך להיות לבד עכשיו." הרגשתי שסטיב מוותר עליי ולפי המבט שלו זה באמת מה שקורה כאן.
"אני אוהבת אותך," אחרי כל זה אני מבינה את מה שהוא עובר ואני עדיין אוהבת אותו. הוא נשף נשימה רוטטת ועיניו הקרות לא הביטו בי.
"קח אותה לכמה זמן ותגיד לה את מה שרצית להגיד כל הזמן הזה," העברתי את מבטי בין קורי לסטיב, לא הבנתי מה קורי רוצה להגיד לי.
"אל תתן לרגליה לרדת לרצפה, אני לא רוצה שכף רגלה שוב תדרך בבית הזה." אז זאת הסיבה שאני על ידיו של קורי? הלב שלי קרס סופית.
"אל תדבר עליה ככה, מזדיין אחד." קורי אמר ופערתי את עיניי, לא רציתי שהוא יגן עליי כשהמצב כל-כך רגיש.
"תעשה את מה שאמרתי קורי מבלי להתווכח." סטיב אמר בקול מאיים וקורי צמצם את עיניו. "אני לא יודע מה קרה אבל שום דבר לא מצדיק את ההתנהגות הזנותית שלך כלפיה." סטיב שלח אל קורי מבט מצמית.
כרכתי את ידיי סביב קורי, "תביא לי את הנעליים והתיק ובבקשה בוא נלך, אני לא יכולה להיות כאן יותר." התחננתי וקורי הנהן, הוא לקח את הנעלי בית שלי מהרצפה ואת התיק מליד סטיב שכולל בתוכו את הארנק שלי ואת הטלפון.
לפני שקורי יצא מהחדר העפתי מבט אחרון בסטיב ויצרנו קשר עין, זו הייתה טעות כי העיניים שלי ננעצו בעיניים קרירות.
קורי יצא מהחדר וליטף את שיערי, "אני לא יודע מה יש למזדיין הזה, את בסדר?" הנדתי את ראשי ולקחתי נשימה עמוקה. לקורי מגיע לדעת מה קרה.
"הרגתי את ההורים של סטיב," הסברתי לו ופניו התעוותו בהלם וזעזוע, "מה?" הוא לא הבין מאיפה זה בא.
~
שעה וחצי שאני בוכה ומרטיבה את הכתף והבגדים של קורי בזמן שהוא מנסה להרגיע אותי, אנחנו במכונית של סטיב במושבים האחורי והסברתי לקורי את מה שקרה בעבר עם אבא שלי ואת איך שסטיב הגיב כשסיפרתי לו.
"את לא ידעת, היית רק ילדה קטנה." קורי חיבק אותי חיבוק מנחם ומעודד, המשכתי לקבור את ראשי בכתף שלו. "הוא לא נתן לי אפילו להגיד לו את זה," הוא טפח לי על הגב.
"מה רצית לספר לי?" שאלתי את קורי, אולי זה יתן לי הסחת דעת מלחשוב על המצב הנוראי שלי עם סטיב. הטלפון שלו צלצל והוא שלף אותו מהכיס, "זה לא משנה עכשיו." הוא אמר וענה לטלפון, הגבות שלו התכווצו בבלבול.
"קנית לנו כרטיסי טיסה לבלונדיני?" ידעתי שהוא מדבר על אח של סטיב, "מתי זה?" קורי שאל ועיניו נפערו. "בעוד 12 שעות? בהתראה כזאת קצרה?" השיחה נותקה וקורי הביט בי.
"סטיב טס מכאן.. בלעדיי?" קורי השפיל את המבט שלו וזה ענה לי על התשובה.
זה לא יהיה בלעדיי, הגיע הזמן שאבקר שוב את ההורים שלי ואשחזר את העימות שלי עם אבא שלי. עכשיו המצב שונה לגמרי כשהגבר שאני אוהבת התגלה כבן של ההורים שאבא שלי הרג.