-נ.מ גונגקוק-
"קום!" צעקה מחרישת אזניים העירה אותי פתאום משנתי.
"למה לוקח לך כל כך הרבה זמן להתעורר חתיכת חלאה?!" שמעתי את אותו קול אומר באיטיות עצבנית.
מצמצתי בעייפות והרמתי את עיניי היישר אל תוך פרצופו הזועם של פאבוג'י.
בכלל לא שמעתי כמה זמן לקח לו להעיר אותי, אבל יכולתי רק לנחש לפי העצבים שלו.
"רק עכשו שמע-" ניסיתי לדבר אך סטירה מצלצלת נחתה על לחיי וגרמה לה לבעור בכאב.
עכשו הבנתי רק קצת איך טאהיונג הרגיש במחיצתו.
"שלא תעז לענות לי!!! אתה תלמד מי הבוס פה!" הוא צרח לפרצופי בזעם, עיניו יורות גיצי שנאה.
בלב חשבתי שהנה, הצלחתי להוציא אותו מדעתו. נראה אותו מתמודד עם אישיות כמו שלי.
הישרתי אליו מבט אדיש.
הוא משך במרפקי בגסות והעמיד אותי. "הגיע הזמן ללמד אותך לקח..."
הוצעדתי משם, נגרר בעקבותיו, אחוז בידו החזקה. הוא הוציא אותי מהחדר אל תוך אולם גדול ושומם.
כל התאורה במקום הזה הגיעה משני פרוז'קטרים גדולים שניצבו כל אחד בצידו האחר של האולם וכוונו למרכזו. הוא היה ריק לגמרי, ללא אף חפץ או רהיט, פרט לדלת של החדר בו שהיתי.
הוא העמיד אותי בדיוק במרכז, ועיניי סונוורו מהפרוז'קטור שהיה בדיוק מולי.
התמתחתי קצת לאחור עד כמה שיכולתי עם שתי ידיי הקשורות.
פאבוג'י נעמד מולי.
"דבר. אין לי את כל היום. החלטת לספר לי את האמת?"
אז הוא לא ירד מהרעיון המטופש הזה.
"אין לי מה להגיד לך..." דבקתי בסיפור שלי.
"אתה כזה מרגיז!" הוא נשף לפרצופי ותפס בצווארי. הוא היה שניה מלמחוץ אותו ולחנוק אותי, אך הוא שחרר והתנשם בכבדות.
"אתה היצור הראשון בעולם הזה שהצליח לעצבן אותי ככה..." הוא אמר תוך שהוא מנסה להשתלט על עצמו.
שתיים אפס לי, חשבתי בחיוך זעיר.
"תראה. איך שניצחת אותי שם, זה היה נחמד. אבל זה לא מראה על הכוח או החכמה שלך, אלא על הפחדנות הנוראית שלך..." הוא אמר ועיניו נעוצות בעיניי.
ידעתי שהוא יחשוב שאני פחדן. אבל אני לא.
אני רק דאגתי לטאהיונג. גם אם הייתי מפסיד לו שם, לא היה אכפת לי לסבול, אך הייתי מנסה להציל את טאהיונג בכל מחיר.
הוא נתן לעצמו אישור להמשיך. "אז אני החלטתי לתת לעצמי הזדמנות שניה... בא נראה אותך ככה, בלי לעשות כל מיני טריקים פחדניים".
חיכיתי לשמוע מה הוא מתכנן, אבל במקום לדבר הוא הקיף אותי ונעמד מול גבי.
"אין לך מה לנסות לברוח, המבנה כולו מאובטח הודות לחבר שלך, הוסוק..." הוא אמר בשטניות.
עכשו ממש חשבתי שאני הוזה. מה?! איך הוסוק קשור לכל הסיפור?!
הרגשתי איך הוא משחרר את הקשירה מידיי. ניערתי אותן, הן כאבו מאוד אחרי התנוחה הלא נוחה ששהו בהן כמה שעות טובות.
הפאבוג'י הזה, הוא לא פייר. הוא חזק ורענן, הוא בטח ישן ממש טוב הלילה.
אני בקושי ישנתי, הגוף שלי כאב מהנפילה. הידיים שלי היו תפוסות מהקשירה. זה בכלל לא כוחות.
אבל איזה דבר יגרום לאיש כפאבוג'י לרחם על אחרים? כלום ושום דבר.
הוא נעמד שוב מולי, מוכן לקרב.
באיטיות נעמדתי גם אני בתנוחה זהה לשלו, משתדל להתעלם מהמסרים שגופי הדואב שלח לי.
"כדאי מאוד שמעכשו נביא איזה שק לאסוף בו את החתיכות שלך..." הוא לחש שניה לפני שהחל לנוע לכיווני.
עמדתי באותה תנוחה וחיכיתי שיתקרב קצת. רציתי לשמור את הכוחות שכן היו לי.
הוא התנפל עליי באחת, מניף את אגרופיו לכל עבר. מחלקם הצלחתי להתחמק, ומאילו שלא סבלתי כאבים נוראיים.
חטפתי אחד ללחי שלי. הרגשתי את הנפיחות שנוצרה בה.
הגוף שלי היה מאוד חלש משום מה.
בסוף התאוששתי מההלם הראשוני, והחלטתי שעד סוף הקרב הזה אני נותן את כולי. איש בעולם הזה לא יעשה ממני צחוק רק כי הוא דואג לכבודו האבוד.
באולם הריק נשמעו ההדים של אנחות הכאב שלי ושל ההתנשמויות הפראיות שלו.
הוא המשיך לתקוף אותי מכל עבר ואני נשארתי בעמדת הגנה, מנסה לבלום כמה שיכולתי את התקפותיו.
"יא חתיכת פחדן! מוג לב! תילחם מולי!" הוא צרח פתאום והכניס לי עוד אגרוף שלא הצלחתי להדוף.
עכשו כבר איבדתי את זה לגמרי.
"אהההההה!!" צרחתי בפה פעור כמו איש הרים מופרע. החיה שבתוכי יצאה החוצה והייתי נחוש לקרוע אותו.
נראה היה שלזה הוא לא ממש ציפה כי ברגע אחד הוא עבר מהתקפה למגננה.
עכשו היה תורי להתנפל עליו. קפצתי עליו בחייתיות.
אפילו אם זה היה רק לכמה דקות קצרות, החזרתי לו כהוגן בשארית הכוחות שעוד היו לי.
"אף אחד לא ישבור אותי!!" צרחתי עליו בפראות.
אגרופיי הלמו בגופו בכוח ועברו אפילו את הנסיון שלו לבלום אותם.
אבל בתוך כמה שניות, כאילו נגמרה לי הסוללה. התרחקתי ממנו, מתנשם ומתנשף בפה פעור.
ניגבתי את הרוק והזיעה מפניי בגב ידי.
שניה אחר כך, נפלתי על ברכיי ואז על ידיי. פאבוג'י ניגש אליי והרים את סנטרי בידו.
"ככה?!" צרח לתוך פרצופי.
אני רק צחקתי באדישות וקור של איש זאב.
תפסתי את פרק זרועו באחת מידיי ומחצתי אותה חזק.
"כן... ככה!" עניתי תוך שצחוקי הפרוע מתגבר.
השתגעתי לחלוטין.
ואז כוחותיי עזבו אותי בשנייה. קרסתי על הרצפה הקרה בפישוק איברים.
הכל החל להיטשטש סביבי. התקרה הסתחררה מעליי.
אבל לא הפסקתי לצחוק.
צחקתי עד שעיניי נעצמו לחלוטין...
● • ● • ●
-נ.מ טאה-
יצאנו כל אחד בנפרד מתא השירותים כדי שלא יחשבו שמשהו מוזר הולך פה.
הייתי מלא באנדרנלין בגלל הלחץ.
הלכתי עם יונגי לחדר האימונים כי לא הייתה לו שום משימה, ובגלל שגם הוסוק היה פנוי היום הוא הלך והבטיח לנו שהוא יחזור לקראת הערב עם פרטים ואולי גם עם תכנית.
בחדר האימונים, הוצאתי את כל הלחץ, התסכול, האשמה והפחד על המכשירים השונים, שקי האיגרוף וגם קצת על יונגי, בזמן שהתאמנו על קרב מגע.
רגשות הם המנוע היעיל ביותר בעולם.
"וואו, הולך לך לא רע טאה..." אמר יונגי אחרי כמה סיבובים. באחרון הצלחתי להביס אותו לראשונה מאז התחלתי להתאמן איתו.
ישבתי על הספסל ושתיתי מים.
"תראה, אני אהיה חייב ללכת איתך לכל מקום מעכשו, או לפחות עד שהוסוק יחליף אותי. מה דעתך שנקפוץ רגע לחדר שלך, תתקלח ותחליף בגדים ואז נרד לאכול?" הוא הציע.
אחרי כמה שניות כבר היינו בדרכינו חזרה לחדר שלי. ושל ג'ונגקוק.
כל הזמן חשבתי שעלינו לפעול בזריזות, אסור לנו להפקיר ככה את קוק לחסדיו של פאבוג'י.
וחוץ מזה, זו תהיה הזדמנות טובה להחזיר לו על כל מה שהוא עשה בשבילי. בקטע טוב, כמובן.
הגענו לחדר, פתחתי את הדלת והזמנתי את יונגי להיכנס.
אני בינתיים בחרתי בגדים והלכתי לשטוף את עצמי מהזיעה שנטפה מכל חלק בגופי בעקבות המאמץ שהשקעתי היום.
סיימתי להתקלח. לבשתי את המכנס והתעכבתי קצת עם החולצה.
הסתכלתי על עצמי במראה.
הזרוע שלי, שעד עכשו הייתה רפויה ורזה, נראתה עכשו שרירית ומוצקה הרבה יותר. כיווצתי את השריר שלי מול הראי וחייכתי לעצמי בתוגה.
"חבל שכשג'ונגקוק ראה אותי אז, זה לא היה נראה כך..." מלמלתי לעצמי.
נזכרתי בפעמים שהוא ראה אותי נטול חולצה, ובמראה ראיתי שזה גרם לי להסמיק.
לבשתי את החולצה שלי ויצאתי מהמקלחת.
מה שראיתי בתוך החדר גרם לחיוך שלי להתרחב, זה היה מחזה דיי משעשע -
ארון הבגדים כולו נשען באלכסוניות על יונגי, שהיה מכוסה כולו בהר של בגדים שיצאו מהארון.
כל הרצפה הייתה מכוסה אף היא בבגדים.
"איך הצלחת?" שאלתי אותו בבדיחות בזמן שעזרתי לו לישר חזרה את הארון.
"זה פשוט שהייתי קצת מוטרד, אז הסתובבתי בחדר ולא שמתי לב שבטעות בעטתי ברגל של הארון. הוא מיד נחת עליי ואני תפסתי אותו, אבל נראה שהבגדים החליטו לצאת לחופשי..." הוא אמר בחיוך קטן.
התחלנו לערום את כל הבגדים על אחת המיטות, ולקפל ולתלות אותם חזרה במקומם.
"הרהיטים פה לא משהו..." אמרתי לו כדי להקל על המבוכה שלו.
סיימנו לפנות את הרצפה מהמעטה השחור שכיסה אותה, ואז יונגי התכופף והרים משהו.
"מה זה?" שאלתי אותו כשזיהיתי שהוא מחזיק במשהו שחור וקטן בידו ובוחן אותו.
"לא יודע. זה לא היה פה לפני שהארון נפל. כנראה שזה היה שם, זה שלך?" הוא שאל והושיט לי את זה.
"לא, עובדה שלא ידעתי מה זה..." אמרתי בהיגיון ולקחתי לו את החפץ הקטן מהיד.
הפכתי אותו וסקרתי אותו מכל הכיוונים.
"זה מכשיר ציתות או הקלטה..." אמרתי לבסוף.
זיהיתי אותו מהמשימות שפאבוג'י היה נותן לי. כן, מסתבר שהיו גם כאלה...
"של מי זה?" שאל אותי יונגי בזמן שהדלקתי את המכשיר הקטן.
"זה ככל הנראה של ג'ונגקוק, אם זה נפל מהארון הזה וזה לא שייך לי..." אמרתי ובדקתי את האופציות השונות של המכשיר.
"יש פה רשימת הקלטות רק עם הקלטה אחת. מעניין" שיתפתי את יונגי במה שראיתי.
"אמממ... טאה?" הוא אמר בהיסוס. "אני דיי חושב שאולי ג'ונגקוק החביא את זה בארון בכוונה כדי שלא ישמעו את ההקלטה..."
"צודק..." אמרתי לו. הכנסתי את המכשיר לכיס מכנסי.
"טוב, שנרד לאכול?" שאל יונגי וקם ממקום מושבו.
ירדנו למטה ונכנסנו לחדר האוכל. הוסוק כבר היה שם.
על פניו הייתה נסוכה התרגשות, וזה גרם ללב שלי לפרפר בחוזקה. קיוויתי שיש בפיו בשורות טובות ושנוכל למצוא את קוק.
"חבר'ה, תאכלו זריז. אני אראה אתכם אחרי האוכל בחדר של טאה וקוק..." הוא אמר.
"יש רק עוד משהו קטן שאני צריך לברר. באתי לפה כדי להודיע לכם. נתראה", הוא אמר ויצא משם.
הסתכלתי על יונגי ויונגי הסתכל עליי.
במשך כל הזמן שאכלתי חשבתי על מה שהוסוק אמר. התפוצצתי מסקרנות ומדאגה בו זמנית...
● • ● • ● • ●
לחדי העין ששמו לב, כמות הפעמים שמישהו בסיפור הזה הולך להתקלח היא אינסופית. וזה לא הולך להיגמר פה...😁😁💜
בכל מקרה, בתחילת הפרק היו אמורות להיות כמה קללות עסיסיות, אבל אני לא ממש יודעת למה, לי אישית יש בעיה עם קללות ואני לא כזה מסוגלת להגיד אותן ובקושי לכתוב אותן. אז אם אתם רוצים אקשן, פשוט תדמיינו תוך כדי קריאה את הקללות שאתם הכי אוהבים (משום מה) ו’עושות לכם את זה’.
למה אני משתמשת רק בחלאה? כי גם ככה אין לי מושג מה זה אומר וזה נשמע לי הכי פחות ’קללתי’. אני מוזרה, אני יודעת.
אם היה לי אומץ הייתי עושה ’מחסן קללות לשימוש’. אבל אין לי😁