סטיב-
(עבר, גיל 15)
שמעתי דפיקות בדלת וקמתי מהשינה העמוקה שהייתי שרוי בה, נעמדתי על הרגליים והלכתי לפתוח להורים שלי את הדלת.
תמיד שההורים שלי יצאו חיכיתי להם בספה, הם נכנסים לבית ואז מעירים אותי כדי שאלך למיטה ואדע שהם חזרו, זה הרגל שנוצר אצלי מהחינוך של אמא שלי.
זו פעם ראשונה שאני הולך לפתוח להם את הדלת, אולי הם לא מוצאים את המפתח למרות שאני לא מאמין שזאת הסיבה, אמא אחראית והיא בחיים לא מאבדת דברים.. אבא הוא סיפור אחר לגמרי.
במקום לאבד מפתח, כסף או משהו דומה לזה הוא איבד את בראד.
זה היה כשהלכנו ל- עולם הימי.
יש רכבות הרים שהם במים, מן רכבות מים מהירות וזה היה ממש מגניב.
אני ומלאני היינו עם אמא שלי ובראד הלך לעשות מתקן עם אבא שלי, מתקן של 360 שבו הם יושבים על כיסא, כל אחד בכיסא אחר ואז חוגרים חגורה וסוגרים את המתקן, יש להם משקפת על הראש וסרטון ממטוס שבו הם קופצים ממנו משודר.
המתקן מתחיל לזוז בפראות ולדמות נפילה אמיתית, בראד קרא לי פחדן שאמרתי לו שאני לא הולך לבוא איתו.
אני מצטער על זה שאני לא מצטער, אני לא רוצה ליפול ממטוס כמוהו, גם אם זה לא אמיתי.
כשאבא שלי חזר אחרי שהיה במתקן שמנו לב שהוא היה בלי בראד, אחרי זה לקח לנו חצי שעה למצוא את בראד ומצאנו אותו צופה בכריש שוחה.
נענעתי את הראש מהזכרונות ששטפו את ראשי, עמדתי מול הדלת ושמתי את היד על הידית, פתחתי את הדלת ובמקום לראות את ההורים שלי ראיתי 3 שוטרים במקום.
אחד מהם החזיק קלסר, מבט מלא צער בפנים שלהם ובלעתי את הרוק בלחץ, הקרביים שלי התערבלו בתוכי וידעתי שקרה משהו להורים שלי.
השוטר כחכח בגרון שלו ופתח את הקלסר, "סטיב קנדי, אתה הגדול" הוא אמר והנהנתי, אני ובראד תאומים אבל אני גדול מבראד ב2 דקות.
זה אולי נראה לא משמעותי בעיני אחרים אבל בתור תאומים זה כן חשוב, במיוחד לבראד.
"עדיף שתשב" השוטר אמר אחרי שבחן את פניי, הנהנתי שוב כי לא יכולתי להוציא קול מהפה שלי, הם נכנסו וסגרתי את הדלת, הובלתי את ה3 שוטרים לספה והם התיישבו מולי.
"ההורים שלך.. עברו תאונת דרכים" הוא אמר ולא הצלחתי לנשום, עברו תאונת דרכים?
זה לא הגיוני, אבא שלי הוא הנהג הכי זהיר בעולם, כשיהיה לי רישיון אני רוצה להיות נהג כמוהו.
אני צריך לראות אותם, עד כמה גרוע המצב שלהם?
אני מקווה שהמצב לא גרוע, שהם לא צריכים להיות מונשמים בבתי חולים ושעם הזמן הם ירגישו יותר טוב.
אני יודע לבשל, אם הם צריכים להיות במיטה בבית כדי לנוח אני אוכל להביא להם ארוחות לשם.
"א-אני יכול לראות אותם?" שאלתי ואחרי זה כחכחתי בגרוני, אם הקול שלי ישבר עכשיו אני אדבר לא ברור, אני חייב להיות ברור כדי לדעת את מצב ההורים שלי.
"לא, אי אפשר" הוא ענה וניסיתי להבין לבד למה אי אפשר, אם הם עברו תאונת דרכים אז 95 אחוז שהזכוכיות במראות התנפצו וחדרו לעור של ההורים שלי, כנראה שההורים שלי עכשיו בניתוח להסרת הזכוכיות ורק אז אוכל לראות אותם.
המחשבה שאמא ואבא שלי נפגעו ככה גורמת לי לרצות להקיא, אמא רגישה ממש.
אני לא רוצה לחשוב על זה שהיא נפגעה מזכוכית.
"מתי הניתוח שלהם יסתיים, בערך?" שאלתי וקמתי, אני אכין להם כמה קינוחים שיגרמו להם להרגיש יותר טוב אחרי הניתוח.
"הם לא צריכים ניתוח" שוטר אחר אמר, הלכתי למטבח וכל שלושת השוטרים קמו והלכו אחריי.
"אם הם לא צריכים ניתוח למה אני לא יכול לראות אותם?" שאלתי כי משהו כאן לא נשמע לי הגיוני, הדלקתי את הקומקום והסתובבתי אליהם.
"כי הם מתים" השוטר שלא דיבר עד עכשיו אמר והחבר שלו נתן לו מכה עם המרפק שלו, הלסת שלי נפלה לרצפה והלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר.
הם לא מתים.
"בשביל מה המכה הזאת? תסתכל עליו, הוא צריך לדעת את האמת" השוטר ששיקר שההורים שלי מתים אמר לשוטר שנתן לו מכה.
"אתה חסר רגישות, היית צריך לתת לי להגיד לו" הוא השיב לשוטר השקרן, הם התחילו להתווכח ועברתי לידם, חזרתי לסלון והקלסר שהם החזיקו נצץ בעיניים שלי.
הלכתי לשולחן והרמתי את הקלסר, זה קלסר כחול ולא כתוב בו משהו.
פתחתי אותו וראיתי בדף הראשון מידע על כולנו, על ההורים שלי, עליי, על בראד ומלאני גם.
איפה אנחנו גרים, מה המספרים שלנו ומה המצב הכלכלי שלנו.
בנוגע למצב הכלכלי המספרים היו גבוהים, זה כי להורים שלנו יש מפעלים שבו הם מרוויחים המון בזכותם, הכמות כסף שיש להורים שלי יכול להספיק להם עד סוף חייהם.
זה בגלל שהם רוצים לצאת לפנסיה מוקדם ולטייל איתנו ברחבי העולם, אמא שלי כל הזמן מדברת על זה ואבא שלי רק מחזק את הרעיון שלה.
העברתי את הדף וראיתי תמונה, לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה.
מכונית שרופה, שנראית כמו המכונית של ההורים שלי עם 2 אנשים בתוך המכונית שכל העור שלהם שרוף והחלקים שפחות שרופים יש כוויות בצבע שחור - צהוב.
אלה ההורים שלי.
המכונית הפוכה והם תלויים כשהחגורה שומרת עליהם הפוכים ולשלא יפלו.
בדף השלישי ראיתי תמונה של לוחית רישוי, זה הלוחית רישוי של ההורים שלי.
אי אפשר לזהות אפילו קמצוץ של בלונד בשיער שלהם.
הצבע שיער שהם ירשו לנו נעלם מהשיער שלהם, הידיים שלי רעדו וישר לקחתי את הטלפון מהספה וצילמתי תמונות, לא היה לי זמן לעכל את זה כי שמעתי את הצעדים של השוטרים.
סגרתי את הקלסר והתיישבתי בספה, השוטר אמר משהו והנהנתי, אני לא יודע מה הוא אמר.
אני שקוע במחשבות שלי, בסיוט הזה.
הוא הרים את הקלסר והלכתי אחריהם, הם יצאו מהדלת וסגרתי אותה.
לרגע נבהלתי, חשבתי שזה אמיתי.
חזרתי לסלון והתיישבתי בספה, קראתי שיש פעמים, לרוב זה בסיוטים.
שבהם אפשר לקחת שליטה ולחשוב שאנחנו באמת חיים אותם, רוב הפעמים קמים ולא זוכרים אותם אבל יש פעמים שכן זוכרים.
אני מאמין שישר שאקום אני אשכח את הסיוט הזה.
הסתכלתי על השולחן, מחכה כבר לקום מהתת מודע שמשאיר אותי כאן.
~
עבר חצי שעה שבה אני צופה בשולחן מבלי לזוז, למה אני עדיין לא קם?
קמתי מהספה, הסתכלתי עליה וידעתי שעכשיו אני על הספה ישן בזמן שאני שקוע בסיוט הזה.
הלכתי בחזרה למטבח, אני יודע שזה יהיה מטופש להכין אוכל בסיוט אבל אין משהו אחר לעשות עד שאקום.
באתי להרים את הקומקום ומים חמים ניתזו על היד שלי, זה שרף ואז הזזתי את היד שלי משם.
הדלקתי את הברז על מים קרים ושמתי את היד שבו המים החמים ניתזו עליו, המים הקרים פגעו ביד שלי והרגיעו את החום ביד שלי.
שכחתי שמקודם הדלקתי את הקומקום.
נאנחתי וסגרתי את הברז, העיניים שלי נפערו כשההבנה הכתה בי.
אי אפשר להרגיש כאב בסיוטים, כולל בחלומות.
אני.. ער.
אני ער בעולם שההורים שלי מתים.
חזרתי לספה והרמתי את הטלפון, נכנסתי לגלריה וראיתי את התמונות שצילמתי.
הבחנתי שגם כתוב למעלה תאונת דרכים שבה המכונית התהפכה ולבסוף פרצה שריפה במכונית.
ראיתי את התמונות של ההורים שלי, לפני כמה שעות עוד אמרתי להם שאראה אותם כשיחזרו והם..
לא יחזרו.
התחלתי להתהלך הלוך וחזור ליד הטלוויזיה, הסתכלתי על הגופות שלהם, איך שהם נשרפו באכזריות.
המחשבות שלי התחילו לדמיין את אמא ואבא שלי נשרפים כשהם צורחים.
הלב שלי נעצר מלפעום, שמתי יד על המקום של הלב וזה עדיין כאב.
לא הצלחתי לנשום והתחלתי לחשוב אם אני עובר התקף לב, מה שקורה פחות לצעירים ורק לעיתים נדירות.
הראיה שלי הטשטשה עד שחושך התחיל להופיע, הרגליים שלי חדלו מלעבוד ואז חושך.