הדבר הראשון שצ'ול הוציא מהכיס שלו היה ריבוע קטן עטוף בבד ישן, מכיוון שהיה נחמד אליהם מההתחלה היה קל לסמוך עליו, יותר מאשר אחיו כמובן... אך עדיין היה חשש מסויים שגם הוא ינסה לפגוע בהם. מצד שני, הוא יכל להרוג אותם כבר עם החיצים המורעלים הללו שלהם או כל דבר אחר רק יכל לחשוב עליו...
הצועני פתח את הבד וחשף בפניהם גוש מוזר של עלים מרוסקים ומספר תבלינים מעורבבים בו, כמובן שזה העלה חשד אצל כל שאר הנוכחים אך יונג'י הייתה עובדת עצות למראה אחיה אשר החל לאבד הכרה באיטיות. "זה יעזור לו?" שאלה הנסיכה והצביעה על יונגי המנומנם שכבר לא הצליח להחזיק מעמד בגלל הכאבים העזים בכתפו הפצועה אשר הקרינו לשאר גופו ללא רחמים.
"כן, תמרחי ממש קצת, ותחליפי בכל מספר שעות." אמר צ'ול ברכות והגיש לה את התרופה הצמחית אשר נראתה כאילו שרקח זאת בעצמו ולא הלך באמת למומחה, אך זה היה יותר מכלום לכן יונג'י התנפלה על ההזדמנות להציל את אחיה הכאוב.
טאהיונג ניסה להראות מאיים ככל שניתן, הוא לא היה האדם האגרסיבי בדרך כלל, הוא היה חייכן ונעים, אך הוא לא יכל לתת לצ'ול להרגיש יותר בנוח, לא עד שיסביר להם איך לעזאזל הוא השיג אותם ומה רצונו.
"אני מצטער על הכל, זה לא מה שסבתא שלי הייתה רוצה." אמר הבחור בזמן שקד עמוק לכיוונו של ג'ונגקוק המבוהל, מתנצל מעומק ליבו. "אז למה ניסיתם להרוג אותנו?" שאל אותו הזמר הצעיר, מובך מאוד מכיוון שלא היה רגיל שקדים אליו ככה, כמובן שקידה רגילה ומסורתית הייתה נפוצה בדרום קוריאה, אך זה היה עמוק יותר, פחות ממקום של כבוד ויותר מבושה..
"אני מבטיח לך שזה לא אני, חלק מהכפר חושב שזו אשמתכם אבל יש לי מכתב מראש הכפר, היא ביקשה שאקרא אותו כשתלכו." ענה לו שוב ופנה להתיישב בפינה, מעט רחוק מכל השאר, יודע שאין להם שום סיבה לסמוך עליו אך מקווה שהם יצליחו לעשות זאת לאחר שיראו שהוא תופס מרחק ומנסה לשבת בנוחות.
יונג'י מרחה את המשחה הכבדה על פצעו של אחיה התאום בזהירות רבה, כתפו הייתה נפוחה וכאובה אך היא הרגישה בתחושת ההקלה המיידית שלו כשגוש העשבים נח עליו.
"תקריא לנו אותו, אבל אל תנסה לערבב אותנו." ציין טאהיונג והתקרב יותר אל עבר ג'ונגקוק, לא משאיר אותו לבד לצד הצועני שהצליח לכשף אותו... אמנם זה לא היה בדיוק הוא אך הוא היה אחראי באותה מידה מכיוון שידע בדיוק מה הייתה התכנית של ראש הכפר הזקנה.
צ'ול הוציא פתק מקופל מכיס מכנסיו ופתח אותו בזהירות, "בשורה הראשונה סבתא ביקשה שאתן לך הקדמה, כי היא מניחה שאתה לא יודע דבר." החל צ'ול לדבר, מכין אותם לסודות שאולי היה עדיף לשמור בבטן...
"לקראת סוף המלחמה הגדולה, המלך ג'ון שבזמנו היה רק יורש העצר, היה נער כבן 16 באותה תקופה, סבתא שלי הפכה לראש הכפר לאחר שאביה מת, הם כרתו ברית ביחד וכמה מהשבטים שלנו הסכימו להכנע בתמורה למחסה, אבא שלך הציל אותנו."
ההקדמה של צ'ול כמובן בלבלה את ג'ונגקוק יותר, הוא הבין כמה דברים בודדים ממה שסיפרו לו כדרך אגב במהלך מסעותיו עם הנסיכים; פעם הייתה כאן מלחמה, בערך לפני כ-40 שנים, ממש כמו בסרטים אלו היו הרעים אל מול הטובים, וכמובן שהאור היה זה שניצח...
"תקריא לי את מה שגברת בונגסון כתבה." ביקש הצעיר, סקרן לראות מה מחכה לו למרות שעוד בעצמו לא הבין דבר.
צ'ול הנהן לחיוב והוריד את עיניו אל עבר הדף, יודע שאולי מה שנכתב שם יכביד על הנסיך אבל זה היה אמור להאמר, מישהו היה צריך להעביר לג'ונגקוק את המידע הזה, את המכתב האחרון שנשאר בשבילו מראש השבט הזקנה.
"אני אתחיל ואומר שאני מצטערת על האובדן שלך, אני והמלך ג'ון המנוח היינו חברים טובים למרות שהוא היה צעיר ממני בהמון שנים... הוא היחיד שראה אותנו, בני העולם התחתון, כשווים. גם כשזה פגע בו במלחמה, הוא ניסה לעזור לכל אחד שיכל." כך החלה הפסקה הראשונה, הפסקה שגרמה לעיניהם של טאהיונג והתאומים להפתח לרווחה, המלך ג'ון ה... מנוח? זה היה פרט חשוב שאף אחד לא הודיע עליו לפני, איך יכל ג'ונגקוק שלא לספר דבר שכזה?!
"מ-מנוח?" שאל יונגי החלש בהפתעה, פצעו החל להחלים כמו קסם ונראה שהמשחה הצמחית ספגה את הרעלים מגופו במהירות, הוא עוד היה תשוש וגופו לא יכל להחזיק מעמד ללא מנוחה אך השיפור הכמעט מיידי במצבו היה נס.
הזמר הצעיר לא חשב עד לאותו הרגע שזה יהיה פרט חשוב, כשהגיע למקום הזה לראשונה הוא חשב שזה חלום, לא היה לו צורך לספר לכולם על מות אביו... מבין שאולי הפרט הזה היה חשוב יותר משחשב קודם לכן.
הצועני הצעיר הבין איזו פצצה נחתה עליהם, זה לא היה צפוי, שהמלך האמיתי שלהם מת... ובכן, יותר נכון המלך לשעבר, הרי המלך האמיתי שלהם כרגע יושב איתם באותו החדר.
"אני מצטער שאתם שומעים זאת ממני, אבל אם המלך ג'ונגהיון לא יודע על כך, עדיף שתספרו לו באופן אישי כשתחזרו אל הארמון." הוסיף צ'ול, מנסה לתת להם את העצות שלו, מה שהוא היה עושה, מה שהוא חושב שסבתו הייתה עושה...
"צודק." ענה לו טאהיונג ועצר לשניה, חושב על המשפט בראשו וממשיך לדבר, "שליחים עם מסר כזה יכולים לעשות טעות, זה מסוכן מידי, המידע הזה לא יכול ליפול לידיים הלא נכונות." תגובתו של טאהיונג הייתה מדוייקת בהחלט, אם אנשי ארץ ג'ון ידעו על מות המלך, כל המדינה תתאבל על לכתו, היום הזה יהפוך ליום אבל לאומי וכל זה מבלי שג'ונגהיון יהיה מעודכן קודם לכן... אך היה דבר גרוע עוד יותר, אם אנשים העולם התחתון יגלו זאת, המצב באמת יתדרדר...
צ'ול כחכח בגרונו ויישר את הדף שלו, יודע שעליו לחזור במהירות לכפר לפני שמשהו יחמיר גם אצלם.
"לאחר שהמלחמה נגמרה, אנחנו ועוד מספר שבטים הבנו שיש לנו בעיה, הרי נשבענו לשרת את כוחות האופל כמו כל מי שהיה בצד הלא נכון של המלחמה. היינו צריכים להבין שאם אי פעם נעזור למלך אנחנו נמות מיד, אך לא ידענו זאת ולאט לאט כל השבטים שלנו קוללו ונהרגו לאחר שניסו לסייע לממלכות שלכם. אנחנו היחידים שנשארו, אנחנו היחידים שהבינו שעלינו להיות ניטרליים ולא להתערב, לכן המלך ג'ון עזר לנו להסתתר ביערות עד שכל הדור המקולל ימות והדורות הבאים יוכלו לחיות בשלום." הפסקה הזו הייתה מעט כבדה למי שלא הכיר דבר, מלחמות וקללות... אך צ'ול היה צריך להזדרז לפני שימצאו אותו כאן, ביחד איתם.
"אני לא הבנתי שמה שאני עושה הוא לטובת הממלכה, לא חשבתי שלקרוא את העתיד שלך יהיה מסוכן אך טעיתי, ג'ונגקוק היקר, אתה מזכיר לי את אביך הגיבור, אל תכעס על עצמך, הקללה הופעלה בגללי ולא בגללך, ממילא זמני הגיע." הפסקה הזו הייתה יותר אישית, דמעות החלו להצטבר בעיניו של ג'ונגקוק הצעיר כשנזכר בפניה המדממות של הזקנה, איך יכול להיות שכל הדבר הזה הוא בעצם קללה, איך דבר כזה יכול לקרות מבלי שמישהו יפגע בה פיזית?!
טאהיונג הבחין בזאת והניח את ידו הגדולה על ירכו של השני אשר ישב לצידו, מנסה להראות נוכחות מנסה להרגיע ולנחם ללא מילים, עד כמה שהתקשה להבין זאת בעצמו כי הרי הוא לא חשב שיש עוד מכשף מהדור הזה ששרד באדמות של שבעת הממלכות.
ידו החמימה של טאהיונג בהחלט עזרה לצעיר ממנו, ג'ונגקוק שמח להרגיש את השני לצידו, שמח לדעת שעם כל הקושי טאהיונג לא התרחק ממנו, במיוחד לא לאחר התקרית של השיקוי. "אתה יכול להמשיך." הזמר אמר לאחר ששם לב שצ'ול עצר בשבילו, הרי הצועני ידע שזה קשה, גם בשבילו, לאבד את בת המשפחה המבוגרת שלו שכה אהב היה נורא, אולי אפילו כאב לו יותר מכל אחד אחר... אך החיים ממשיכים וכך גם הוא.
"מצאתי את מה שחיפשתי, הוד מלכותך, המלחמה תתחיל בעוד כשלושה ירחים ועליכם להתכונן, לארגן את כל החיילים מכל הארצות ולעבוד בשיתוף פעולה מוחלט, בזמן המועט שנשאר לי ראיתי חמש דרכים שונות למלחמה הזו, בשלוש מהן אתם תפסידו, אל תיתנו לזה לקרות."
הפסקה האחרונה לגמרי הייתה מכה מתחת לחגורה לשלושת הנסיכים אשר הבינו דבר או שניים, שלושה ירחים היה זמן מועט מידי להתכונן, במיוחד לא למלחמה בקנה גודל כמו שהיא הייתה אמורה להיות. טאהיונג הסתובב אל חברו המבוהל וניסה להסביר את האירוע, הרי המלך שלהם היה אמור לדעת מה מתרחש, "בנבואות קוראים לה המלחמה האחרונה, היא אמורה לקבוע את סדר העולם הזה אחת ולתמיד קוקי..." כמובן שהמשפט שיצא מפיו של טאהיונג היה מלחיץ ביותר, ג'ונגקוק אפילו לא ידע איזה סדר אחר יכול להיות לעולם, מי הם הטובים ומי הרעים... במקום המסע המוזר הזה אחרי שרשרת הם היו צריכים להושיב אותו בסיפרייה וללמד אותו הכל, הרי הם לא יכולים לצפות ממנו להשאר בעולם הזה במשך שלושה חודשים... ולהלחם במלחמה שהוא אפילו לא יודע באיזה צד הוא אמור להיות...
צ'ול קיפל את הדף בחזרה והכניס אותו לכיסו בעדינות, בכל זאת, זה היה הזכרון האחרון מסבתו. "כחצי מהכפר בהנהגת בונג חושבים שעליהם להרוג אתכם, אבל הם לא יצאו מגבולות היער יותר כי לאורך כל ימי חיינו רק למדנו להסתתר שם, תשמרו על עצמכם ותנסו שלא לחזור לכאן, בבוא הזמן אני וחברי נלחם לצידכם." כך סיכם הצועני את משפטו לפני שניסה לקום וללכת, מקווה שאף אחד לא יראה אותו וכך ידע איפה הנסיכים מסתתרים.
"ואם תמשיכו לכיוון צפון מזרח ברכיבה של כארבעים דקות אתם תגיעו לעיירה קטנה, אני מאמין שיש להם אכסניות ומרחצאות." העצה הזה שבאה מפיו בהחלט הייתה יעילה אך איך הוא הצליח לדעת? אם הוא באמת לא יצא מהיער מימי חייו, לנסיכים אמנם הייתה מפה אך הם לא ידעו איפה הם נמצאים עליה אחרי הטיולים שלהם ברחבי היער, מקווים שיוכלו לאשר להם את מיקומם בעיירה הקרובה בתקווה שזו לא עוד מלכודת.
"תודה רבה לך צ'ול, על הכל, אבל איך אתה יודע איפה העיירה?" ענה לו הנסיך של ממלכת קים בתהיה, קודם כל מודה על הנכונות שלהם להצטרף למלחמה וכמובן על ההכוונה למקום בו יוכלו לישון בנוחות, אך מניין לו לדעת זאת?
הצועני צחקק בשקט וקם ממקומו, מתקרב אל עבר היציאה מהצריף הישן, "לכולנו היה שלב של מרד נעורים, לא כך?" משפטו של צ'ול סיכם את השיחה בערך, מסביר בעקיפין שיצא מן היער מספר פעמים, מה שהלחיץ אותם יותר בידיעה שאולי, רק אולי, אחיו היה כמוהו והכיר את האיזורים שהיו מחוץ ליער שהיה ביתם. צ'ול יצא מן הצריף בזריזות ונעלם כלא היה, מסתתר בצללים של העצים הגבוהים בדרכו חזרה הביתה.
"אז... מה עכשיו?" שאל ג'ונגקוק המבולבל עוד יותר, כל האירועים מסביבו היו יותר מידי מוזרים, האבל מהבוקר והחרדה השתנו ביחד עם האור הגווע של השמש ואת מקומם תפסו הרעב והעייפות, חושב שזה יהיה חכם למצוא את העיירה הזו אך לא בטוח אם יונגי יוכל להתקדם למרות שמצבו השתפר.
"עדיין יש לנו את האוכל שארזו לנו בבוקר, נוכל לאכול אותו ולצאת לדרך, אני מאמינה שנמצא את העיירה כבר אחרי ארוחת בערב." יונג'י העלתה נקודה חכמה, עם האוכל אחיה יוכל להתחזק יותר ולמרות שעוד היה חלש, מצבו של יונגי השתפר בכל דקה שעברה, היא האמינה שיקח לו זמן להחלים אך עדיף שינוי על מיטה רכה ולא בין זרועותיה בצריך השבור בו הסתתרו. טאהיונג קם ממקומו וקרא לג'ונגקוק להצטרך אליו אל הסוסים שחיכו להם מאחורי הצריף, בתיק הצד של יונטאן נח לו שק אחד שעטף מספר מאכלים, היו בו כריכים מלחם כפרי, לא טרי בכלל, אפילו מעט יבש אך לפחות הוא היה אכיל, בתוכו היו פרוסות של בשר, כנראה השאריות של ליל אמש אך זה לגמרי הספיק להם כדי שיוכלו לאכול מעט לפני שיצאו לדרך.
טאהיונג הוציא ארבע כריכים והתכוון לחזור אל הצריף אך ידו של ג'ונגקוק תפסה אותו לפני שהספיק לזוז וזה נעצר במקומו.
עיניו העגלגלות של ג'ונגקוק בהו בפניו של טאהיונג מולו, הוא היה מהופנט מעט כשהבחין בפס הירוק מסביב לאישון של יורש העצר ממולו, "כשנגיע לעיירה, אם נלך לאכסניה, תוכל לישון איתי בחדר? אני פוחד לישון לבד..." הזמר הצעיר מלמל בחשש, כמובן שהפחד לא היה הסיבה היחידה שרצה לחלוק חדר עם האחר, טאהיונג היה נעים ונחמד וג'ונגקוק לא הצליח לשכוח את חום גופו מהלילה שלהם ביחד, חושב שעליהם לסדר את הדברים עכשיו כשלא היה תחת שום השפעה של איזה תה מכושף, למרות שלא הרגיש בשום שינוי במצבו בכל מקרה.
"כן בוודאי, אני גם חושב שיונגי יצטרך את אחותו לצידו בלילה בגלל הפציעה, לכן ניקח שני חדרים." ענה לו בתגובה טאהיונג והתכונן שוב ללכת בחזרה לצריף אך מיד נעצר בשנית בידי ג'ונגקוק אשר לא ידע מה לומר, הוא רק רצה לדבר עם השני מעט, להרגע איתו והנות מהנסיך המקסים שהיה מולו אחרי היום הזה.
שניהם עמדו בדממה מוחלטת למספר רגעים לפני שיורש העצר למשפחת קים התעורר מהבהייה בשני, ג'ונגקוק בהחלט היה מושך לדעתו ולא היה דבר שטאהיונג רצה מאשר לבלות איתו את הלילה, אך לא כמו אתמול... בצורה תמימה יותר, עדינה ונעימה... הוא לא רצה שמערכת היחסים שלהם תתבסס על מיניות בלבד, זה לא היה מקובל בעולמם, במיוחד לא לנסיך במעמד שלו, אך טאהיונג גם לא רצה לוותר על החברות שהחלה להיווצר בניהם, חברות שהייתה בניהם עוד בילדותם אך ג'ונגקוק שכח ממנה בעקבות המצב בו היה.
"יונגי צריך לאכול משהו." טאהיונג פלט מפיו וכמעט ברח מהמקום כדי שלא יצטרך להסתכל בעיניו היפייפיות של ג'ונגקוק לעוד רגע נוסף, פוחד שיטבע בהן ולא יוכל להנצל מהשקיעה המתוקה במבט העדין והרך של האחר.
❤️🧡💛💚🩵💙💜🩷
חלק מכם כבר שמו לב אבל שיניתי כריכה😅
לקח לי הרבה זמן להיסגר על מה אני אוהבת אבל אני חושבת שמצאתי משהו כזה (עד לפעם הבאה שאשתגע)
אז זו הכריכה הישנה:
וזו החדשה:
מה אומרים?