היי, זה הספר השלישי בטרילוגיית רכוש השטן.
קדמו לו הסוכריה של השטן, שזה הראשון.
והשרשרת של השטן, שזה הספר השני.
המזכירה של השטן הוא ספר שלישי.
מומלץ לקרוא את ה2 שקדמו לו אחרת לא תבינו.
סטיב-
אמרתי לקורי לחכות ללוסי בלובי ולהביא אותה לכאן, הוא אמר לי להיות יותר נחמד הפעם, מה שהוא אומר לי כל פעם שמזכירה חדשה מגיעה.
אין לו זכות להגיד את זה, הוא הכלבלב של אח שלי.
הוא כאן רק כי אח שלי ביקש, הוא לא צריך להתערב בחיים שלי.
הסתכלתי על המצלמות אבטחה בבניין, לוסי נכנסת בדיוק למעלית ומסתכלת על המספרים.
הייתי צריך להיות יותר מדויק במספרים העלובים ששלחתי למייל שלה, זה היה כדי לאשר את זה שלוסי תחתיי וקשורה לSl.
הארגון הזה השתנה מקצה לקצה מאז שאני השתלטתי על הכל, safe life הוא ארגון שאמור לעזור ולהגן על אנשים אבל כשהתקבלתי לכאן הוא היה מושחת.
לאט לאט עליתי בסולם הדרגות כאן עד שהגעתי ללנהל את הכל, כל קבוצות האקרים כאן תחתיי.
כנפיים לבנות, מקור סודי, עין שחורה, יד לשלום ולב מדמם, אלה השמות של קבוצות האקרים שתחתיי, אני מקבל מהם דיווחים רבים וזה למה אני צריך מזכירה.
אני צריך הכל מסודר ואין לי זמן להתעסק בזה כשיש לי עוד דברים לעשות.
כל קבוצת האקרים תכליתה שונה לגמרי אבל בסוף לכולנו יש את אותה מטרה וזה להציל חיים.
ראיתי את קורי נכנס למעלית במצלמות ולוסי ישר הרימה את הטלפון מול פניה וניסתה לגרום לנוכחות שלה להיעלם.
קורי היה בכלא עם אח שלי, הוא נראה גבר מאיים ומפחיד אבל האישיות שלו הפוכה מזה.
הוא קליל, זורם ובעד המטרות של מה שאני עושה, בכל זאת אני לא מצליח להתחבר אליו.
הוא לא יכול להיכנס לחיים שלי משום מקום בגלל אח שלי ולעקוב אחריי, זה שיגע אותי בהתחלה כי יש דברים מסווגים שהוא לא היה יכול להיכנס אליהם והוא בכל זאת נכנס.
כמה וכמה פעמים שהוא איים על המאבטחים בבניין, יש 40 קומות ובכל קומה יש 2 מאבטחים.
כמובן שהם כפופים לי, לראות אותם עוצרים את קורי מאחוריי די משעשע, עד שקורי איים עליהם והם נרתעו.
אני יכול לראות למה הוא חבר של אח שלי.
~
הדלת נפתחה ולוסי נכנסה, היא הייתה צריכה לדפוק לפני כדי שאכניס אותה.
אני לא רוצה שהיא תיכנס בפתאומיות ותראה משהו שהיא לא צריכה לראות, זה יכול להלחיץ אותה וגם לגרום לבעיות.
את הסודות שלי אני שומר לעצמי.
קורי המרגל של אח שלי איתי כבר 9 וחצי חודשים והוא לא שם לב לזה, אני לא נותן לאף אחד לשים לב.
זה למה אני בחיים לא מדבר עם אח שלי בשיחת וידאו, הוא ברגע יוכל לדעת הכל רק מלהסתכל לתוך העיניים שלי.
זה למה יש לנו שיחות מעטות וקצרות מדי, כואב לי לדבר איתו.
לפני 4 שנים שהוא היה בכלא אמרתי לו שקרולינה לא רוצה אותו בחייה, שהוא לא משתלב בחיים שלה.
לשקר הכאיב לי אבל פחות מאיך שהכאיב לי לראות את אח שלי בכלא, שיקרתי בשבילו.
לא רציתי שהוא ישבר כשיגלה שקרולינה המשיכה בחיים שלה בלעדיו, רק שהיא לא המשיכה ועכשיו הם נשואים.
נולדה להם בת לפני כמה שעות, אנג'ל.
הייתי רוצה להיות שותף לשמחה הזאת, אני באמת שמח בשביל אח שלי ובשביל אשתו.
אנג'ל תגדל לצד איידן, איידן הוא הבן של אחותי וחבר שלי.
עם זאק ניסיתי לדבר כמה שפחות, הוא ראה אותי חותך את עצמי לפני 4 שנים.
אני לא רוצה שהוא יזכר בזה כשאדבר איתו.
התרחקתי מהאחים שלי אבל זה בשבילם, כרגע לאחותי יש ילד ולאח שלי יש ילדה.
מגיע להם את זה, אמא בטח הייתה בוכה ומצלמת מיליוני תמונות של איידן ואנג'ל.
אבא היה מלמד את איידן איך לטפס כמו שהוא לימד אותי ואת בראד.
"תסגרי את הדלת" אמרתי ללוסי והיא עשתה את זה, הצבעתי על הכיסא מול השולחן שלי והיא התיישבה כשהיא משכלת את רגליה.
"לוסי קלרסון ברוך הבא" ניסיתי לקבל את פניה בצורה טובה, אני לא חושב שהלך לי טוב כי היא נראית יותר לחוצה.
"ת-תודה" היא גמגמה ואז הורידה את הרגל לרצפה, היא שמה את הידיים על הירכיים שלה ורק המשיכה להראות סימנים שהיא לחוצה.
"את יודעת למה את כאן?" שאלתי אותה והיא הסתכלה עליי בעיניים ירוקות - חומות מבולבלות.
היא כחכחה בגרונה, עוד סימן של לחץ.
"כן, התקבלתי למערכת הסייבר המתקדמת" היא אמרה את התשובה שציפיתי לה.
"נכון אבל העדפתי שתהיי המזכירה שלי, יש לך יכולות מרשימות לוסי ואני מאמין שאת לא תשכחי דברים להגיד לי ותהיי מדויקת בזמנים" זה מה שהכי חשוב לי, שהמזכירה שלי תעמוד בזמנים ולא תשכח דברים למסור לי כי, כל. דבר. חשוב.
לוסי היא בדיוק מי שעולה על הדרישות האלה, היא חכמה, יש לה זיכרון טוב והיא מדייקת בזמנים.
בתיכון שלה היא שלחה כל עבודה כמה דקות אחרי שהיא קיבלה אותו אפילו אם היה לה חודש להגיש.
היא לא דוחה דברים וזה מתאים לי בדיוק.
"אני לא התקבלתי כדי להיות מזכירה, אני מצטערת אבל אני דוחה את ההצעה" היא אמרה ולא ציפיתי לזה.
היא אולי לא דוחה דברים אבל עכשיו היא דוחה את התפקיד שלה.
"הבנתי.." קמתי והלכתי לעבר הדלת, כנראה שאצטרך מזכירה אחרת, "..את מפוטרת" אמרתי לה אחרי שנעצרתי.
היא קמה והכיסא נפל לאחור, "מ-מה! אתה לא יכול לעשות את זה!" היא אמרה בחוצפה, הסתובבתי ובחנתי את הפנים האדומות שלה בגלל הכעס שהיא חווה עכשיו.
"אני יכול לעשות הכל לוסי, לא הצעתי לך שום דבר ואם את חושבת שלהיות המזכירה שלי מתחת לרמתך אז אני לא מעוניין שתהיי כאן" היא עיכלה את מה שאמרתי והחזה שלה התחיל לרעוד.
אם היא תתחיל לבכות זה לא יעזור לה, במיוחד לא כשחיים של אחרים תלויים בזה.
כל מי שבבניין הזה מתחתיי, אני דואג כאן לכולם ואני זה שהם מדווחים לו על הפעילות שלהם.
הם 5 קבוצות האקרים ויש בכל קבוצה 50 האקרים, 250 עובדים שמדווחים לי כל שבוע על הפעילות שלהם ואני לא יכול להסתדר לבדי.
אם אפספס משהו יכול להיות שחיים של אנשים אחרים יהיו בסכנה ממשית.
היא לא יודעת מה אנחנו עושים פה, רק מי שעובד כאן יודע.
יש לנו מצלמות בכל רחבי קנדה, יש לי עיניים בכל מקום.
אם יש תאונת דרכים אנחנו הראשונים לטפל בזה, אני לא רוצה שילד יאבד את ההורים שלו.
אני מסרב שדבר כזה יקרה.
בקנדה יש גל חטיפות של ילדים קטנים, קרה כמה פעמים שילדים נחטפו ובזכות האקרים שלי שהיו במצלמות והתריעו על כך אז קבוצת החילוץ שלנו הצילה אותם.
אם אני אפספס דיווח ההשלכה תהיה חמורה.
הכל עובר דרך המזכירה שמעבירה לי, התפקיד הזה חשוב יותר ממה שהיא יכולה להבין.
"חכה בבקשה אני לא התכוונתי לפגוע בך אני-" היא אמרה וצמצמתי את העיניים שלי לעברה, "לפגוע בי? לא פגעת בי לוסי" אם היא חשבה שהיא פגעה בי היא טעתה.
"אני אהיה המזכירה שלך" היא אמרה לבסוף כמן כניעה, היא חושבת שאני מכריח אותה?
היא יכולה לקחת את הדברים שלה ולעוף לי מהעיניים, אני יכול להביא מזכירה אחרת תוך כמה שעות.
התקרבתי אליה והיא הרימה את המבט שלה כדי להסתכל עליי, "את לא מבינה כמה חשוב מה שאנחנו עושים פה, כמה חשוב מה שאת תעשי בתור מזכירה, אני אתן לך הזדמנות וכדי לך לקבל אותה ולא להרוס אותה" היא נשכה את השפה שלה ולרגע הסתכלתי על השפתיים שלה, החזרתי את עיניי במהירות לעיניים שלה לפני שהיא שמה לב.
אני לא אתן להורים של ילד למות, זה יהרוס את כל החיים שלו כמו שהחיים שלי נהרסו מלאבד את ההורים שלי.
אחותי לא זוכרת את ההורים שלנו ואחי הצליח להתגבר על המוות של ההורים שלנו.
אני לא.
הייתי ילד של אמא, היא לימדה אותי לבשל לאחים שלי וכל חיי כילד הייתי צמוד אליה.
להתקרב למטבח מעלה בי זכרונות שלה מכינה עוגה ואת הקצפת עפה על הפנים שלי, היא צחקה והעברתי את האצבע על הקצפת וטעמתי אותה.
זה היה עוד בגיל 12.
אף ילד לא צריך להרגיש את זה, זה משהו שננסה לשכוח כדי שלא יכאב לנו אך הלב זוכר הכל.
"אני מצטערת אני אקח את ההזדמנות" היא אמרה לבסוף והלכתי בחזרה לכיסא שלי והתיישבתי.
"איך קוראים לך?" היא הרימה את הכיסא שהיא הפילה מקודם והתיישבה.
"קוראים לי סטיב אבל את יכולה לקרוא לי בוס" זו פעם ראשונה שאני אומר למישהי לקרוא לי בוס ולא מנהל.
אני אמרתי לכולם כאן לקרוא לי מנהל, אז למה שהיא תקרא לי בוס?
"סטיב אז אני-" השם שלי התגלגל מפיה ולא אהבתי את זה כי זה נשמע טוב, "מצטער אמרתי שאת יכולה לקרוא לי בוס. התכוונתי שתקראי לי בוס" החלטתי והיא שתקה, היא לא צריכה לאהוב את זה.
"ברוך הבא לוסי" נכנסתי למחשב והקלדתי את הפרטים שלה כדי שהיא תהיה רשמית בSl, שמעתי את הכיסא חורק והבנתי שהיא קמה.
"תלכי לקורי הוא יסביר לך על המקום שלנו" שלחתי אותה לקורי שכנראה מחכה מחוץ לחדר עם האוזן שלו על הדלת כדי להאזין.
זה הדבר היחיד שאני נעזר בקורי, להראות לחדשים את המקום הזה ולהסביר להם עליו.
מחר אני אסביר לה יותר, כשהיא תבין שמה שאנחנו עושים חשוב היא תצטער על הזלזול שהפגינה.