ארבעת הצעירים דהרו במהירות שיא אל עבר המקום בו טאהיונג מצא את ג'ונגקוק אמש, הנסיך החינני רכב בקדמת השורה, הרי הוא היחיד שידע איפה מצא את הזמר הצעיר, ג'ונגקוק לא הכיר את האיזור, הרי הכל היה חדש לו, והאחים מין באו מן הכיוון השני בכלל אל הארמון.
ג'ונגקוק רכב אחרי טאהיונג והתאומים הקיפו את הנסיך החדש משני צדדיו אך דהרו טיפה מאחור, מכסים כל שטח שיכול לצוץ משם אויב, לא שהיה אמור להופיע אחד כזה, אך הם לא מוכנים לקחת את הסיכון.
משימתם של האחים הייתה ממש פשוטה, להגן על יורש העצר של ממלכת קים ולשמור על מלכם העתידי מכל צרה.
ג'ונגקוק אהב יותר את האוכף שקיבל ממי שקרא לעצמו אחיו, הוא היה רך יותר מזה של טאהיונג וגם צורתו הייתה נוחה יותר.
גוּרוֹם, סוסו המלכותי, היה צר יותר מיונטאן, מה שגם עזר להפחית את הכאב ביריכיו בזמן הישיבה המרובה, הדילוגים שלו היו אציליים יותר, עדינים ומחושבים...
כיאה לסוס ולא לכלב.
בתחילת דרכם, ארבעתם עברו בין בתים וסמטאות ולא בדרך המלך הרחבה והמוכרת, יצאו מן העיר ורכבו אל עבר השדה בו הצעיר נחת לראשונה, לאחר שיצאו מהאיזור העירוני והומה האדם, הם עברו באותם שבילים כמו בהלוך, סרקו את האיזור ביעילות ולא עצרו לרגע, נחושים לסיים עם כל זה כמה שיותר מהר, בסודיות מוחלטת וביעילות...
חוץ מג'ונגקוק כמובן שעוד לא הבין לגמרי את משמעותו של המסע.
הרכיבה של השניים בהלוך אל העיר הבירה לקחה כשלוש שעות, הם עצרו מספר פעמים והתרעננו, במיוחד כשג'ונגקוק התלונן על כאביו.
הפעם, הם לא היו מוכנים לעצור אפילו פעם אחת, לא משנה כמה הצעיר ביקש, התאומים האיצו בו ולא נתנו לו אפשרות להגיב מרוב הפחד.
הם עברו כמעט שלושה רבעים מהדרך עד לרגע שהזמר לא יכל יותר, יריכיו כאבו עד מאוד והגרון שלו היה יבש מהחול, האבק והרוח שפגעו בפניו. סוסו נעצר, כאילו שהבין את המקרה לבדו וסירב לזוז, מה שגרם לשלושת בני המלוכה האחרים לעצור גם הם, כועסים וחסרי סבלנות הם התקדמו אל עבר ג'ונגקוק אשר בקושי רב הצליח לרדת מן האוכף, ההקלה על פניו נראתה בן רגע וזה שמח לגמרי כשהרגיש סוף סוף אדמה מוצקה תחת רגליו.
טאהיונג קפץ מסוסו הפרוותי והתקדם אל עבר הצעיר, מוודא שהכל בסדר איתו כדי שיוכלו להמשיך.
"איך אתה מרגיש?" שאל הנסיך החינני, עיניו נצצו תחת אור השמש ושיערו נע בצורה כה יפייפיה בגלל הרוח. מבטו היה מנחם וידו החמימה נגעה בכתפו של השני, רואה את החזה השרירי של הצעיר עולה יורד בקצב מהיר ואת פיו פתוח לרווחה.
ג'ונגקוק רק הנהן בתגובה בזמן שניסה להסדיר את נשימתו, התאומים עוד היו על הסוסים שלהם ושמרו עליו כמו זוג תליינים בזמן שטאהיונג, אשר אותו הוא דווקא חיבב, ניסה באמת לעזור.
"קח תשתה." טאהיונג אמר והוציא בקבוק מים עשוי מקריסטל עדין מתיק הצד שעל סוסו, גורם לג'ונגקוק לחייך במהירות כאשר הבין מה נמצא מולו. מבלי לחשוב פעמיים, הפקק יצא ממקומו והצעיר שתה במהירות מן הבקבוק, מרגיש שגופו ממש קם לתחייה אחרי שהמים הקרירים עברו במורד גרונו. טיפה בודדה הצליחה לברוח וטאהיונג קלט אותה נוזלת מטה, החל מסנטרו של הצעיר ועד שנעלמה לה מתחת לחולצתו, גורמת לו לבלוע רוק ולנער את ראשו ברגע שקלט כמה הוא בוהה.
המראה מולו היה יותר מכפי שיכל להכיל, הוא ידע שהוא נמשך לזמר מהרגע הראשון שראה אותו, מלא בתקווה שזה באמת חברו מן העבר, מתפלל שזה הבחור שהוא יוכל לאהוב לעד...
ג'ונגקוק כמובן לא שם לב לזה, עיניו היו עצומות בזמן שהתענג על המים המרעננים ורגליו החלו מעט להרגע כשעמד במקום יציב ולא ישב בפישוק על בהמה דוהרת, הסוס שהמלך נתן לו היה מקסים, עדין ואצילי, אך הוא פשוט לא היה רגיל לזה כמו שאר בני המלוכה סביבו, שלהבדיל ממנו הם רכבו על הסוסים הללו כאילו שנולדו עליהם.
"תודה." מלמל הצעיר והוציא נשיפה של סיפוק מפיו, רואה שהצליח לשתות חצי מתכולת הבקבוק בלגימה אחת, הוא בהחלט היה צמא.
"בשמחה!" ענה טאהיונג ולגם גם הוא אחריו, מבין שגם הוא זקוק למעט מים לפני שיתייבש, למרות שהדרך הייתה קלילה וישרה ברובה ולמרות שמזג האוויר היה נעים, עם שמש אשר הציצה מבין העננים, הרכיבה הזו הייתה מתישה, שלוש שעות לכיוון בשביל לקחת חפץ ולחזור... היה נשמע יותר מידי קשה למי שלא היה רגיל לרכב עם סוסים למרחקים ארוכים, אמנם חשיבותו של החפץ הזה, השרשרת בעלת תליון המפתח, הייתה גדולה, אך המסע הזה לא היה אמור להכביד על ג'ונגקוק, הנסיך של ארץ ג'ון ויורש העצר של כל הממלכות...
הוא היה אמור להיות לטובתו ולטוב הממלכה כולה.
יונגי חזה במחזה הזה ואינו ידע איך להגיב, הבחור הזה שמולו פשוט לא יכל להיות הנסיך... הוא לא היה מאומן כלל ולמרות שהיה נראה שרירי כוחו הפיזי המועט לא אפשר לו לרכב על סוסו כמו שצריך... איך מן מלך זה יהיה אם לא ילמד לרכב על סוס במהרה?
"אין לנו את כל היום." אמר הנסיך בעל העור החיוור בחוסר סבלנות, הם כולם רק רצו לסיים עם היום הזה כדי שיוכלו לדעת אם הבחור הזה הוא באמת ג'ונגקוק שהם מחפשים, למה לקחת את הזמן?
אלא אם הוא לא הנסיך והוא רק מושך את הזמן עד שיגלו זאת...
מתעניין בשני ותוהה מה אמר זה למלך כדי שיקבל את אמונו, החליט יונגי להיות יותר זהיר מעתה והלאה, הוא הולך לגלות אם זה מתחזה או לא והוא הולך להגן על חבריו למסע ממנו עד כמה שרק יצטרך.
"צודק! אני מצטער על העיכוב." ענה לו ג'ונגקוק, יודע שהוא צריך להזדרז אך מעט מפוחד מהתגובה של השני, שלא יגדל שוב ציפורניים כמו שעשה בעבר...
ג'ונגקוק עוד לא הבין לגמרי מה זה היה שם בחדר הדיונים, הם נראו קצת כמו אנשי זאב וגם הסיכה שעל בגדיהם הייתה בצורה הזו, אך האם זה הגיוני? כלומר... אם זה חלום כנראה שכן, אבל הכל התחיל להרגיש מציאותי מידי בכל רגע שעבר.
ואם זה לא חלום?
מה עתיד לקרות?
האם גורלו ישתנה אחרי שגילה את המקום הזה? האם עתידו בתור זמר עומד בסימן שאלה? הוא אהב את עבודתו, הוא נהנה מההופעות והמעריצים... הוא אהב לשיר ולכתוב ולרקוד, זה היה החלום שלו, זו הייתה התשוקה שלו...
איך יוכל לוותר על זה אם כל מה שקורה סביבו אמיתי?
הזמר החליט לשים את כל המחשבות הללו בצד, הוא עוד לא ידע דבר וכרגע מטרתו הייתה להשיג את המפתח הזה, הדבר היחיד שנותר לו לנסות, הפתרון האחרון לשאלתו החשובה...
איך הוא חוזר הביתה?
ג'ונגקוק קיפץ על סוסו וכך גם טאהיונג, מתמקמים בחזרה במבנה החוליה שלהם- יורש העצר של ממלכת קים רכב מקדימה, אחריו הזמר והתאומים איספו מאחור, מכסים כל שטח אפשרי למקרה שיבוא אויב.
נשארו להם כארבעים דקות לרכיבה בסך הכל, הם יכלו לראות את גדת הנהר מרחוק, השדות החקלאיים שראו בדרכם החלו להעלם וגם חורשות העצים הרבות כמעט ולא נראו באופק, החיטה היבשה וערימות הכותנה התחלפו בשדות ירוקים ופרחוניים ומולם החל להחשף שטח רחב ידיים אשר היה מלא אך ורק בטבע עוצר נשימה, מקום שאף אדם לא נגעה בו, למעט בשביל בו רכבו.
לפי סיפוריו של טאהיונג, כל הכפרים הסמוכים בהם לא היה באר היו מגיעים לנהר הזה כדי לאסוף מים, המים שזרמו היו נקיים ושקופים כפי שג'ונגקוק ראה ביום בו הופיע כאן, הגיוני לחלוטין שישתו מהם אך מה שהפריע לו היה שעד עכשיו הוא לא ראה אפילו כפר אחד בדרך, הם כולם היו מוסתרים ומרוחקים מהדרך בה רכבו, למרות שנאמר לו שזה ציר תחבורה ראשי, בודדים האנשים שהם פגשו בדרך, כאילו שכולם התנדפו מעל פני האדמה.
שאר הרכיבה עברה בשקט רב עד לרגע שהגיעו לגשר אשר אותו זוג הגברים חצו בדרך הלוך, "מכאן." קרא טאהיונג וסימן עם ידו השמאלית את הכיוון אליו היו צריכים לרכב, הם ירדו מהדרך הבנויה אל הדשא, סמוך לשפת הנהר, ויונטאן הוריד את ראשו אל האדמה, מרחרח אחר שאריות ניחוחו של ג'ונגקוק המופתע, גם כשהוא סוס יש לו חושים של כלב...
הם הגיעו לנקודה הרצויה, הדשא שם היה מכופף ושקע חשף את האדמה, בדיוק במקום בו ג'ונגקוק נחת.
אבל כמובן שכולם היו תמימים מידי, השטח רחב הידיים הזה היה המקום המושלם לאבד חפצים... במיוחד כשמדובר בשרשרת קטנטנה עם תליון מעץ.
הסוס/ כלב הרים את ראשו והוציא קול לא מרוצה, טאהיונג קיפץ ממנו ובכך השלושה שמאחוריו עצרו גם הם, יורדים מהסוסים שלהם בידיעה שעכשיו עליהם להתחיל לחפש בצורה ידנית... ממש כמו מחט בערימת שחת.
"יונטאן אומר שהריח שלו נמצא בכל מקום, גם במים." ציין הנסיך, מדובב את חברו הטוב, מפתיע את ג'ונגקוק גם בזה שעכשיו ידע לדבר עם חיות... כאילו שכל הסיפור הזה לא היה מוזר מלכתחילה, הם רק דאגו לספר לזמר המסכן שכל החלק ההזוי עוד מלפניו ויש לו עוד המון לגלות על העולם הזה.
"אז איפה אנחנו מתחילים לחפש? אם זה במים אין סיכוי שנמצא את זה." מלמל הצעיר שבחבורה בייאוש, הנהר הזה היה עמוק והמים זרמו בו במהירות רבה, אין שום סיכוי שיוכלו למצוא ככה את מה שחיפשו.
"אני מריחה את זה גם..." מלמלה יונג'י בזמן שהתקרבה אל הנהר והתכופפה לעברו, "אבל נתיב הריח לא יורד למטה עם הזרם, הוא עולה למעלה." המשיכה את משפטה, יודעת מה היא אומרת ומסתמכת על חוש הריח המפותח שלה לטובת המשך מסעם, זו הייתה אחת התכונות אשר בורכה בהן בלידתה, חוש הריח שלה היה מפותח יותר משל אחיה, היא יכלה לזהות עקבות ריח כמו גששית בזמן שתאומה הבוגר יותר התאפיין דווקא בחוש ראייה משובך, כזה שהוא יכל לראות היטב בלילה כמו ביום, מקומות חשוכים לא היוו בעיה בשבילו ולכן כמעט אף אויב לא יוכל להפתיע אותם בשעות הערב המאוחרות כשיצטרכו לחזור אל ביתם.
לפתע מים השפריצו על כל הרבעייה בזמן שדמות קפצה מן המים, עורה היה מעט שזוף ושיערה הגולש היה בלונדיני, כמעט לבן אפילו, עיניה הכחולות נצצו תחת אור השמש ושפתיה הורדרדות היו תפוחות כמו בציור.
פלג גופה העליון היה חשוף לחלוטין ומה שהסתיר את שדיה הגדולים היה רק מקבץ של שיערות מראשה, ג'ונגקוק לא הצליח להבין מה קרה שם אך לדעתו הוא ראה זנב אשר הציץ מאחוריה במים... מקווה שהיא לא מה שחשב באותו הרגע.
"הזאבה הקטנה בהחלט צודקת, אצל אחותי שבצפון הייתי בודקת." קולה הציורי והחולמני נשמע פתאום, מסיח את תשומת ליבם, "תדייקי." הצהיר בה טאהיונג ופתאום, חיוך נפרש על פניה, ספק חמוד וספק מפחיד... ג'ונגקוק לא ידע את התשובה.
"במעלה הנהר, בהרי ארץ קים הראשונה, שם השרשרת נמצאת, אני מאמינה."
הדיבור שלה הצליח לשגע מעט את ג'ונגקוק הצעיר, החרוזים הללו והקול החלש והחולמני, כאילו שלא הייתה אמיתית בכלל...
טאהיונג המשיך בניסיון להבין אותה, יודע שהיא לא יכולה להתחמק מלענות לו, הרי היא התחילה את השיח מלכתחילה. "איפה בארץ קים הראשונה? למה היא שם?" המשיך להתעקש הנסיך המוזר על תשובה מדויקת, שלוש ארצות קים היו מאוד רחוקות ממקומם הנוכחי, הרחק הרחק בצפון...
הוא היה צריך לדעת בוודאות לאן מועדות פניו כדי שלא יבזבז זמן יקר.
הבלונדינית צחקקה בזמן ששחתה אחורה על גבה, חושפת זנב עבה עם קשקשים ירוקים וכחולים אשר נצנצו בזמן שהמים נזלו בניהם, גורמת לצעיר לקחת צעד אחורה בבהלה, הפחד שלו התגשם...
עכשיו בכל האירוע המוזר הזה יש גם בנות ים!
"דאנבי אחותי הוקסמה מהשרשרת, ולקחה אותה אל ביתה בתור מזכרת." הנסיך הנהן בתגובה, אמנם התאומים היו גדולים ממנו בגילם, אך הוא נבחר בתור מפקד המשימה, מה שנתן לו את כל הזכות שבעולם להחליט על הצעד הבא שלהם.
"וביתה נמצא איפה? בממלכת קים בהרים?" טאהיונג לחץ עליה לענות, הוא ידע שבנות ים מתחמקות מלתת תשובה חד משמעית, הן אהבו את המסתורין וראו את עולמם של בני האדם בתור בדיחה.
"במערה תחת המפל הגדול, בצל עצי השקד הכחול. כדי להגיע תצטרכו מעט לצלול אך תזהרו מאוד שלא ליפול." קראה את מילותיה האחרונות ולפני שזה מצא מה להגיד, לא נותר אליה זכר, היא צללה עמוק אל תוך המים הצלולים ונעלמה כלא הייתה, משאירה את כולם מבולבלים נורא.
"טוב, לפחות אנחנו יודעים מה השם של מי שלקחה את זה..." מלמל טאהיונג המיואש, הוא חשב שזה יהיה כל כך קל, הוא אפילו לא ציפה שהמסע הזה ימשך יותר מיום אחד... ועכשיו הם צריכים לרכב לארצו של בן דודו הרחוק- קים סוק ג'ין... זה היה במרחק של ארבעה ימי רכיבה מלאים לפחות...
"דאנבי, אנחנו צריכים למצוא את דאנבי." קולה של יונג'י חמומת המוח נשמע לפני שזו קיפצה במיומנות על סוסה השחור והתכוננה לרכיבה, הוא לא הספיקה לזוז כלל עד שטאהיונג עצר אותה במהירות, מורה עליה לרדת למטה כדי שיוכלו לתכנן את המשך במסע.
הנסיך של ממלכת קים הוציא מתיק הצד שעל סוסו מפה, גורם לג'ונגקוק לחשוב לעצמו כמה דברים יש לו שם... כל הזמן הוא מוציא משם עוד חפץ ועוד חפץ, מים, ביגוד ונשנושם להם ולבהמות שאיתם... איפה יש לו מקום לכל זה?!
"תראה ג'ונגקוק... אתה לא מכיר את המפה אז תצטרך ללמוד אותה בזמן המסע שלנו כדי שתכיר את כל הארצות טוב יותר..." מפקד המסע החל להגיד בזמן שהצביע על נקודה לצד הנהר שצוייר לאורך המפה כולה,
"כרגע אנחנו כאן, משמאל לנהר בארץ ג'ון, מה שאומר שאנחנו צריכים לחצות אותו בחזרה ולרכב צפונה, מובן?" הוסיף ושאל, רואה את התאומים מהנהנים בחיוב ואת ג'ונגקוק הצעיר עומד מופתע.
"כן כמובן... אני זורם איתכם" זה ענה והחליט לפעול כפי שהשאר פעלו, הוא קיפץ אחריהם על הסוס שלו גם הוא והתיישר במקומו, שומע את הפקודות של טאהיונג ומתכונן להמשך המסע, מקווה שלפחות עד שיגיעו כבר לא יכאבו לו הירכיים כמו שכאבו עד עכשיו.
❤️🧡💛💚🩵💙💜🩷
לא הרבה קרה בפרק הזה...
אבל הוא פותח את המשך החלק הזה של הסיפור😅
מצטערת שלוקח לי זמן להעלות, אני בקושי מצליחה לכתוב בתקופה הזו, שלא נדבר על לערוך פרק קיים (שלדעתי זה הרבה הרבה הרבה יותר קשה מלכתוב!) וכנראה שיש לי מלא שגיאות אבל לא נורא...
אני עובדת מהבוקר עד הלילה ואחרי כמעט שלוש שבועות זה כבר נהיה שוחק... אבל אני שמחה שיש לי את האפשרות לברוח טיפה ולכתוב🥲
מקווה שאהבתם את הפרק💜