- אוריאן -
"אני שם לו סוף."
הלב שלי הולם בפראות בתוך גופי, ראשי מסוחרר.
מה ניק עושה כאן? לא. איך לעזאזל הוא נכנס לכאן?? חשבתי שהארמון הוא מקום מאובטח, אז איך?
"ניק בבקשה ממך, אתה אחי הגדול, אני מבקשת ממך, תוריד את הפגיון ונדבר על זה." אני מנסה את מזלי.
"לדבר? על מה יש לדבר כבר? אוריאן, אני מנסה להגן עלייך, לשמור, כמו שאבא ואמא רצו."
"אבל אני כבר מוגנת!" הוא מזעיף את פניו, "איתו? עם האחד שגרם לך לרדת במשקל ולהיות בדיכאון!?"
"אתה היית האחד שגרם לי לסבול! אני רציתי ללכת בחזרה, אבל אתה המשכת לנעול אותי. ניק, בבקשה ממך, בוא נדבר על זה בצורה נורמלית."
לא מקשיב לי, במקום הוא מקרב את הפגיון קרוב יותר לצווארו, "זה הכל באשמתך." הוא אומר ללוקאס, "איך זה בדיוק אשמתי? זה לא אני שגורם לה כרגע לבכות."
"ניק...." אני חוזרת, "אתה פגעת בה."
"אני זו שפגעה בו!"
"לא אכפת לי, אני צריך לשמור עלייך."
הוא ממשיך להתעקש בדעתו וגורם לדמעות להמשיך לצוף.
הפגיון נח קרוב יותר לעורו וכמעט קורע אותו, "ניק!" אני לוקחת צעד קדימה, "שמש, תשארי שם. אל תזוזי." העיניים שלו מתמקדות עליי, "בבקשה אל תעשה את זה ניק." אני לוחשת, "אני אוהבת אותו בבקשה ממך."
הקול שלי כמעט ונעלם, עיניו של ניק עוזבות את לוקאס ומתמקדות בי, לוקאס ממהר לנצל את העבודה הזו ומכה אותו בחוזקה בבטן, גורם לו להתקפל.
כשהחוד מתרחק מצווארו, הוא אוחז בזרועו ומפיל אותו לארץ, שולף את הפגיון מידיו וממהר לעברי, ידו של לוקאס סביב גופי בצורה מגוננת.
"שמור מרחק!" לוקאס נוהם לעברו, ניק מניח את ידו סביב הכתף שלו בכאב, "אוריאן," אני אפילו לא מסוגלת לשמוע אותו, אני קוברת את פניי בגופו של לוקאס.
"שומרים! שומרים!" הדלת נפתחת במהירות ושומרים נכנסים פנימה. "תאזקו אותו, ותכניסו אותו לתא הראשון שאתם מוצאים." לוקאס זורק להם הוראות .
"זה בסדר שמש שלי, הכל בסדר עכשיו." מחבק אותי קרוב אליו, אני מתמסרת למגעו בזמן שמוצאים את ניק.
זה כואב, כואב לי שזה מה שקורה לניק. הוא אח שלי, ואני יודעת שהוא עושה את זה בשביל להגן עליי, אבל זה כל כך כואב.
"אל תפגע בו לוקאס." אני לוחשת לו, "שמש-"
"הוא עדיין אח שלי לוקאס." הוא מלטף את ראשי, "אני לא אפגע בו." מבטיח לי.
לאחר כרבע שעה הוא משחרר אותי והולך להביא לי את החולצה שתכנן לתת לי כבר מההתחלה. "מה אני הולכת לעשות לוקאס?" הוא מתיישב לצידי עם החולצה שלו, "רצית לדבר איתו." הוא אומר, "למרות שמה שקרה מוקדם יותר מוכיח את הטענה שלי לגביי אחיך," הוא נעצר.
"את עדיין רצית לדבר איתו. ואני חושב שזו הפעם התור שלי לומר לך ללכת ולפתור בעיות עם אחיך." אני מרימה אליו עיניים. "אתה לא תפגע בו נכון?"
"את יודעת שאני לעולם לא אעשה משהו שיגרום לך לכאב." חיוך קטן עולה על שפתיי, "אני אוהבת אותך." הוא מחייך בחזרה, "ואני אותך."
-
-
-
הזמן עובר מהר בעודנו בארמון הגדול.
אני נפגשת שוב עם אמיליה, שכמובן מחייכת ומחבקת אותי כאילו נעלמתי לה לאיזה נצח שלם.
היא כבר התעדכנה במה שקרה לניק והיא אפילו לא נראתה מופתעת. "אני יכולה להבין אותו, אוריאן." היא אומרת לי בזמן שאנחנו הולכות בגן, "הוא באמת דואג לך, אבל מצד שני, הוא חייב לשחרר. " אני מהנהנת.
"הוא ממשיך לומר שזה בגלל ההורים שלנו." אני לוחשת. "אולי בגלל המוות שלהם הוא מרגיש שהוא עלול לאבד אותך גם? אולי זה השפיע עליו יותר משחשבת?" אני נדה בראשי, מסלקת מחשבות מטרידות. "יכול להיות."
"זה תמיד יהיה 'יכול להיות' אם לא תדברי איתו." היא אומרת, "אוריאן, עברו כמעט שלושה ימים. את לא מתכוונת לעשות את זה? להכריח אותך לרדת לשם?" היא גוערת. "אני צריכה זמן!"
"בחייך, את רוצה למנוע את זה. אפילו אני דיברתי איתו כבר." שפתיי מתהדקות, "ממתי את הספקת?" אני שואלת בתמיהה.
אמיליה מושכת את כתפייה, "מסתבר שלאח שלך יש המון נושאי שיחה מעניינים." פי נפער, "את לא.... שלא תעזי!"
"מה יש ? אני בסך הכל מסבירה לו שאת מאושרת." היא מחייכת בממזריות, "וזה לא סוד שאח שלך חתיך למות."
"לאאאאאאאאאאא! אני לא רוצה לשמוע!" אני מכסה את אוזניי, אמיליה צוחקת. "מהההה! אני מתכוונת עיני העורב האלה, והשיער הזה. אימלא אני צריכה חמצן!"
"איכס, איכס, איכס, איכס, איכס!!!!" אני בורחת ממנה, "חכיייייי את חייבת לשמוע את הקול הסקסי הזה שיוצא לו בכל פעם שהוא מדבר איתי!" היא רצה אחריי. "לאאאאאאאאאאא! אמיליה ! תעזבי אותי!"
"רגע לא! אוריאן, מה האוכל האוהב עליו?? אני צריכה להביא לו בביקור הבא שלי!"
"לאאאאאאאאאאא!'
"נווווווו, אוריאן!!!!! תעזרי לחברה שלך!" היא צוחקת, "אעזור לך עם כל גבר, רק לא עם אח שלי!" היא צוחקת וגורמת לי לצחוק איתה.
------------------------
"אני צריך עוד חיילים בגדה הצפונית, לאורך הגבול." אני שומעת את קולו של לוקאס מעבר לדלת, "בקשר לרעב בדרום, תשלחו אספקת אוכל ותצמצמו מאגרים שנותרו. אם יש אופצייה לשלוח לכפרים או ערים, תשלחו. רק אם יש שם מקום פנוי ועבודה זמינה עבורם." הוא ממשיך לפקוד.
"ומה אם אין?" אחר שואל, "זה תרחיש פחות סביר כרגע, באזור הרעב יש כפרים גדולים עם מעט עובדים, אני בטוח שרובם ימצאו מקום עבודה. אפרופו עבודה, מה עם הבנייה במזרח? איך זה מתקדם?"
אני מרגישה כל כך גאה כרגע. הוא פשוט יודע ושולט במצב, לא מפקפק בעצמו ובבחירות שלו. הוא באמת נולד לעשות את זה.
חילופי דברים נמהרים נשמעים מעבר לדלת, "ששש." אני שומעת את לוקאס, "מי מאחורי הדלת?" אופס..
אני פותחת אותה בזהירות ומציצה פנימה, פניו המתוחות נרגעות, וחיוך קטן נפרס על פניו. "צאו."
"אדוני עוד לא סיימנו-"
"אני סיימתי, החוצה." באמת אופס.
לוקאס מסמן לי להיכנס, היועצים שלו יוצאים מהחדר ומותירים אותנו לבד. "אתה לא היית צריך לבטל את כל הפגישה בגללי." אני מחייכת לו, "גם ככה סיימתי." לוקאס עדיין יושב על הכיסא שלו, מושיט לי את ידו וגורם לי להתיישב על ברכיו.
"מה אני אעשה איתך?" צחוק בורח מפי, "באמת מה תעשי?" חוזר בהתגרות אליי, אני מחייכת ומנשקת אותו עמוקות, והוא מחזיר ומתמסר.
הלב שלי מתפוצץ בכל פעם שאני איתו.
אני משחררת את שפתיי ממנו, "אני עדיין לא בנוח עם זה שצופים בנו." לוקאס מסתכל על השומרים שבחדר, "להעיף אותם?" שואל, "נא." אני מלטפת את שערו.
"אני רוצה לדבר עם ניק היום." הוא מהנהן. "מה עם לאוניר?" אני שואלת לאחר שתיקה. "בדרך לכאן." הוא נאנח, "לא להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים הוא סוף סוף יתעורר." אני מחייכת, "מה תעשה? כשהוא יתעורר?"
"אתן לו איזו מכה אחת או שתיים." אני צוחקת, "שנינו יודעים שזה לא יקרה."
הוא מחייך.
אצבעותיי ממשיכות לשחק בשערו, וידיו נכרכות סביב אגני. עיניו מביטות בבטן שלי ומלטפות אותה בעדינות.
החיוך שלו נמחק באיטיות מפניו ואני מביטה בו בכאב, "לוקאס?" אני לוחשת, "מממ?"
"אתה בסדר?" הוא מתנער, "ברור שמש שלי," לוקאס מרים את פניו ומחייך אליי. "בואי נצא לסיבוב." הוא אומר ומרים אותי בקלות איתו.
"לוקאס!" אני אומרת, "מה, עוד פעם השומרים?" הוא מביט בהם, "היי! שמירה!" אני קוברת את פניי. "דייייייי." הוא צוחק.
-
-
-
אני יושבת לחוצה על גביי המיטה שלי ושל לוקאס.
ניק צריך לבוא אליי עוד פחות מכמה דקות ביחד עם לוקאס. למרות ההתעקשות הגוברת שלו שאני אפגוש אותו בתא המעצר שלו, אבל אני לא מסוגלת.
אני לא מסוגלת לראות את ניק שם.
אני אוהבת אותו, הוא אח שלי. ואני יודעת שהפעולות שלא מגיעות מאהבה אליי, ונכון שרובן לא מוצדקות או שגויות אבל זה נטו כי הוא רוצה להגן עליי.
הוא לא היה ככה פעם. כאילו כן היה מגן עליי ושומר, אבל לא בקנה מידה שכזה. זה התחיל רק מאז שהוא חזר מהמלחמה, הוא בטח ראה דברים שגרמו לו להיות כזה.
אחרי הכל, החזית הסיינטית - אלברנית הייתה החזית האכזרית ביותר.
הדלת נפתחת וניק נכנס פנימה, ידיו אזוקות ולוקאס מאחוריו. אני עומדת במהירות. לוקאס בוחן עמוקות את ניק, בזהירות מחרידה, מבטו משתהה עליו ואז אליי, אני מסמנת לו שזה בסדר והוא מתכוון לצאת בהיסוס.
"רגע," אני עוצרת אותו, "תוריד את האזיקים שלו, לוקאס."
"שמש-"
"לוקאס, זה כואב לי לראות אותו ככה." הוא משחרר אוויר מעומק גופו ושולף את המפתחות, מכניס אותן למנעול ולוקח את האזיקים. "אם תנסה לעשות משהו," אומר בקול נמוך ומאיים, "אני אהרוג אותך."
ניק לא זז, ומחזיר לו מבט נוקב. הם נועצים מבט רצחני אחד בשני ולבסוף משחררים. "אם קורה משהו שמש, תקראי לי." לוקאס ממהר לומר לפני שיוצא.
שקט כבד סורר בינינו.
"אז מה, יורש סיינט?" מלגלג .
אני מתקרבת אליו עד שאני עומדת פנים מול פנים מולו, המבט הקר שלו שורף אותי. "ניק," קולי חנוק, "אני מתגעגעת אליך ורוצה אותך בחזרה. אני רוצה את אח שלי בחזרה. אני רוצה את האח הגדול והדבילי שהיה לי, את האח שהיה זורק עליי קמח כשהייתי מפריעה לו בעבודה, האחד שהיה משפריץ עליי מים כשהייתי דוחפת אותו לאגם. לאח שדאג לעצבן אותי. לאותו האח שגם דאג להצחיק אותי, לספור איתי כוכבים בשמיים ולעשות תחרויות מוזרות. אני רוצה את ניק שלי בחזרה."
שום שריר לא נע על פניו, "הניק הזה כבר לא כאן, אוריאן. ואת רוצה לדעת למה? בגלל אנשים כמו הגבר הזה שאת מכניסה מתחת לסדינים שלך. בגלל אנשים כמוהו הניק הזה כבר לא כאן." הוא יורד אליי בצורה מאיימת.
"את לא יודעת מה קרה שם, במלחמה הזו. אני ראיתי מה החיים ורוע יכולים להביא, נחשפתי לדברים הארורים האלה והחלטתי שאני לא רוצה שגם את תחשפי אליהם."
"אז מה יצא בכך שזייפת את המוות שלך? חוץ מלגרום לי ולבומה עצב וכאב, זה לא הוביל לדבר!" אני מוחאת, "אני הגנתי עלייך!"
"איך זה בכלל הגנה!? אתה יודע מה העברת אותי בזה? אתה יודע כמה כאב לי? כמה בכיתי? איך נכנסתי לדיכאון וסרבתי לאכול?" הכעס יוצא ממני.
"ובומה! אתה יודע כמה היא בכתה!? כמה כאב לה?? מה יצא לך מזה?? איזה סוג של הגנה!?"
"אויש תעשי לי טובה אוריאן," הוא מעשה את מצחו, "את לא יודעת כלום! אני אומר לך בלב שלם, אני הגנתי עלייך! או לפחות ניסיתי. ניסיתי להגן עלייך מכל זה! מהזוועות, מהמלחמות, מהגורל הארור הזה! ניסיתי להציל אותך מהכל!" הוא אוחז בכתפיי.
"כל מה שרציתי לעשות היה לפתוח את המרד, להרוג את המלך והבן הארור הזה שלו, לסיים את שושלת הכאב המר הזה, את הגורל האומלל שלך ולחזור לבית. אני מודה, אולי הייתי צריך לחשוב על דרך אחרת. אבל החשש שלי לאותו הרגע היה זה שיגלו שאני מוביל את המרד וירדפו אותך ואת בומה! אז זייפתי את המוות שלי כדי להגן עליכן!" ניק אומר ללא נשימה.
גבותיי מתכווצות, "גורל אומלל? אני לא מבינ-"
"זה לא משנה עכשיו. אני ניסיתי להגן עלייך. מאיפה היה עליי לדעת שתברחי לסיינט!? למה בכלל עשית את זה?"
"עשיתי את זה כי כעסתי! אני כעסתי, כאבתי וסבלתי! רציתי שהוא ירגיש את אותו כאב!" ניק פולט גיחוך, "במקום זה את נותנת לו להרגיש דברים אחרים."
"אני לא יודעת מה קרה שם. אני באמת הגעתי בידיעה שאני הולכת להרוג אותו ולברוח, אני לא יודעת איך זה קרה-"
"שהתאהבת בו?" קוטע אותי, "בחייך אוריאן, התאהבת בלוקאס בידיעה הגמורה שהוא רצח את אח שלך."
"עובדה שהוא לא."
"אבל את לא ידעת את זה בזמנו! התאהבת בכובש שרצח כביכול את אחיך. אני לא חושב שבכלל זכרת אותי באיזה שהוא שלב שם. עזבי, אני בעצם בטוח שלא חשבת עליי כשהכנסת אותו איתך למיט-" כף היד שלי נתקלת בעור הלחי שלו כשאני סוטרת לו בחוזקה.
"איך לך בושה?" דלת החדר נפתחת ולוקאס עומד שם מוכן לרצוח מישהו.
אני מזועזעת, אני כועסת ואני בעיקר פגועה. הדמעות עולות בעיניי, "שמש-"
"לוקאס צא." אני אומרת מבלי להזיז את מבטי מניק, "שמ-"
"אמרתי צא." לוקאס בוחן אותנו מספר שניות לפני שהוא יוצא בחזרה.
"אתה בכלל יודע כמה זה אכל אותי? אני אודה בזה, באיזה שהוא שלב באמת הלכתי לאיבוד. אבל לא שכחתי אותך ניק. תמיד היית בלב שלי, בזיכרון ובכאב. עזבתי ובגדתי בו בשבילך."
"בגדת בו מנסיבות אחרות אוריאן, אל תתמהמהי לי."
"עזבתי אותו כי פחדתי מאבא שלו, כי הבנתי שאני מעמסה ושאני הורסת אותו. אבל עזבתי אותו כי גם ידעתי שהלב שלי ימשיך לחשוב עליך כשאני איתו. וכשגילתי שאתה חי, זה היה הדבר הכי משמח ובאותו הזמן הכי ארור שחוויתי. אח שלי חי. האח שהתאבלתי עליו קרוב לשנה חי! הרגשתי הקלה מעורבת עם זעם, הרגשתי נבגדת. ובאותו רגע, חשבתי עליו. על לוקאס." החזה שלי מתחיל להתמלאות בכאב שהיה.
"חשבתי על המילים והאשמות שהטחתי בו, על הצלקת שהותרתי על עורו. על הדמעות שהוא הזיל ועל הכאב שהבאתי לו. ומה שהכי כאב לי היה העובדה שאני לא האמנתי לו. בפעם היחידה שהוא ביקש, אני לא האמנתי לו. לא האמנתי לו בגללך." אני מנסה לאסוף את עצמי.
"כלאת אותי במשך שלוש שנים, ניק. שלוש שנים שאיבדתי איתו. שלוש שנים, שאלוהים יודע מה היינו יכולים להספיק ביחד. בגללך ניק. ואני כועסת על זה, אבל אני גם סולחת לך. כי בשלוש השנים האלה התבגרנו, והבנו דברים. הגענו למקומות שלא חשבתי שנוכל להגיע ביחד. וזה גם קרה בגללך ניק."
הרוק שבגרוני יורד כשאני מסיימת לדבר, שורר בינינו שקט ארוך ולא מוסבר. האוויר מעיק וקשה לנשימה ואני מרגישה שאני רוצה לסיים עם זה כבר. השיחה הזו לא מועילה למצב שלי כמו שחשבתי.
"הוא רוצה להתחתן איתי." ניק מרים את עיניו להביט בי, "מה זה?"
"הוא רוצה להתחתן, ניק. הוא מוכן ומתכוון לוותר על הכתר שלו בשביל זה."
"זה בדיחה?" שואל כלא מאמין, "לא ניק. ברגע שהעיר את לאוניר זה נגמר. אני מתחתנת איתו, תאהב את זה או לא." אני קובעת, "את ממש לא מתחתנת עם סיינטי."
"חבל שהדעה שלך כבר לא מעניינת אותי, ניק." אני יורה לעברו, "עברתי איתו מספיק כאב. אני רוצה להיות מאושרת, איתו."
"את יכולה להיות מאושרת בדרך אחרת."
"לא. אני רואה מה אני רוצה ניק. אני רוצה אותו, עם הכאב ועם האושר. ואני רוצה גם אותך בזה, אני רוצה שנתחיל מחדש, ניק. אי אפשר למחוק את המלחמה שקרתה, אבל אני רוצה שנמחק את מה שהיה בינינו ונמשיך מאותו הרגע לפני כמעט ארבע שנים, לפני המלחמה. כי האושר שלי לעולם לא יהיה מלא בלעדייך." לסתו של ניק מתהדקת בחוזקה.
"אני לא יודע מה לומר לך אוריאן," לוחש, "כל מה שאתה צריך לומר זה שאתה תומך בי, ורוצה בזה גם. בבקשה ניק, אני לא רוצה לאבד גם אותך...." אני אוחזת בזרועו.
"את יודעת שאני לא יכול לתת לך להיות איתו. הוא מייצג את כל מה שהעם שלנו סולד ממנו, הוא מייצג את הכיבוש." ידו של ניק מונחת על הלחי שלי, "בשבילי הוא לא. מייצג אהבה עבורי, ניק. ואני רוצה שנתחיל כולנו ביחד מההתחלה. באמת שכן. תוכל להכיר אותו ותלמד לחבב אותו, ולהבין עד כמה טוב הוא עבורי. בבקשה ניק."
ניק נושך את שפתו בהססנות, "אני רוצה שתהיי מאושרת. אבל אני צריך לחשוב על זה, אני באמת צריך לדעת שאני לא עושה טעות נוספת איתך." ניק נושק בעדינות למצחי ומרחק, "אתה לא עושה טעות. אני יכולה להבטיח לך."
"את זה," הוא מסתובב, "אני אחליט לבדי."
הוא פותח את הדלת ללוקאס שנראה זועף יותר מתמיד ואומר, "סיימתי לדבר איתה. אני אחזור לתא." לוקאס מניד בראשו ושומרים תופסים בו, אוזקים אותו ולוקחים אותו בחזרה למעצר.
"אני מבין, שזה לא הלך כמו שתכננת." לוקאס מתקרב אליי, "אני לא כל כך יודעת. מצד אחד, כן הרגשתי שיש התקדמות. אבל מצד שני," אני נעצרת ונושכת את שפתי, "ומצד שני?"
"ומצד שני אני מרגישה שהשיחה הזו לא עשתה טוב עבורי." לוקאס כובש את פניי וגורם לי להביט אליו, הוא בשנייה קלילה הופך לדבר היחיד שאני יכולה להביט בו.
"שמש, זה בסדר. זה כמו שאמרת לי, יקח לו זמן להבין אבל הוא יבין בסוף. הוא אח שלך, אין סיבה שהוא לא יתמוך בך." אני מחייכת אליו בעייפות. "מי ידע שאני אישה מעוררת השראה?"
"תאמיני בזה שמש שלי. את כזו מעוררת השראה שאת יכולה לגרום לאדם חסר כישרון לצייר אלפי יצירות אומנות רק מחיוך קטנטן שלך. את אישה מדהימה אוריאן."
אפו מתנגש בשלי, "אישה שממשיכה לגנוב לי את הלב כאילו זו פעם ראשונה שלך. אני מאוהב בך טיפה יותר מדי." אני צוחקת, "רק טיפה?"
"טיפה." שפתיו מוברשות על שלי, "טוב, אולי קצת יותר מטיפה." אני צוחקת והוא מפגיש בשפתינו לנשיקה חמה.
-
-
-
"אז... מתי לאוניר מגיע עם הרופא ?" אני שואלת לוקאס שיושב בכיסא המפואר הזה שלו. "הם עברו את הגבול, זה עוד פחות מיומיים."
עוד פחות מיומיים הוא יתעורר.
זו הקלה גדולה כל כך.
עברו כמעט ארבעה מאז השיחה שלי עם ניק.
הוא עוד לא החזיר לי תשובה ברורה, הוא כן הסכים להיפגש איתי אבל ממעט לדבר. הוא מעדיף את חברתה של אמיליה על פניי. למען האמת, אני חושבת שזה עדיף. היא מרככת אותו ומשדלת אותו לתמוך בי ובלוקאס.
והאמת? זה עובד לה.
הוא הסכים להיפגש איתי ועם לוקאס ביחד ! באותו חדר! והוא אפילו לא הנעיד אפעף .
הוא כן בחן את לוקאס בזכוכית מגדלת אבל לא אמר מילה שאינה במקומה.
אני מתחילה לחשוב שדברים מתחילים להסתדר.
"אתה לחוץ." אני אומרת כשאני מבחינה ברעידות של גופו, "איך אני לא אהיה? מה אם השיקוי הזה לא יעבוד? מה אם זה יהרוג אותו? מה אם זה יעמיד אותו במצב גרוע יותר?"
"היי." אני כובשת את פניו, "זה בסדר, פיירה יודעת מה היא עושה. אל תפקפק בה עכשיו, היא הצליחה להציל אותי, לאוניר בטוח יתעורר ויהיה בסדר." ההיסוס עדיין ניכר בעיניו, "אני צודקת. אני בטוח שיהיה בסדר." לוקאס מחייך חיוך שלא מגיע לעיניו כלל.
"ובכל מקרה," אני מנסה להפנות את צומת ליבו לתעסוקה, "מה זה?" אני מצביעה על מסמכים שנמצאים על שלחנו הקטן
"אה, זה," עיניו נדלקות, "תראי, חשבתי על משהו לגביי המחסור במזון בגדה הצפונית, מה אם-"
הדלת נפתחת בקול שגורם ללוקאס להפסיק לדבר ולשנינו להרים עיניים.
"גנרל." קולו של לוקאס נשמע מעט מבולבל, "מה אתה עושה כאן ללא הזמנה?" עיניו הכחולות של פאנג נעוצות בנו במבט לא מפוענח.
"אני באתי להתוודות, אני לא יכול לעשות את זה יותר." גבותיו של לוקאס ושלי מתכווצות באי הבנה.
"להתוודות?" לוקאס חוזר, "על מה? על כך שאתה שוכב עם אחותי? מספיק לי לראות את הבגדים שלך בכדי להבין מאיפה הגעת." לוקאס מחווה בידו לעבר הבגדים של פאנג.
חולצה לא מסודרת, שיער פרוע, סימנים עזים על גופו וסימני אודם אדום על חלקים ממנו.
"לא. אני כאן בכדי להתוודות על משהו אחר," אומר, לוקאס הופך לחשדן יותר.
"אבל אתה חייב להבטיח לי שלא תספר לאמירה. אני מוכן להתמודד עם ההשלכות, רק לא עם הכאב שזה יביא לה."
"מה הוידוי?" ידו של לוקאס נשלחת לחרבו בהתגוננות.
"נשלחתי להרוג את משפחת ד'אנג'לו של ממלכת סיינט."
"שומרים!" לוקאס מתרומם, שולף את חרבו ודוחף אותי מאחוריו. מה לעזאזל קורה כאן?
שומרים ממהרים לאחוז בפאנג במקומו, הוא אפילו לא מתנגד.
"מי שלח אותך?" לוקאס דורש. פאנג מהדק את שפתיו, "מי?"
"המלך של ממלכת מיליאן. הוא ציווה על אבא שלי להסתנן לסיינט, כשהוא מת זה עבר אלי."
זו חייבת להיות בדיחה.
"מה הקשר של מיליאן?" לוקאס שואל, "תכננתם לכבוש אותה כמו שכבשתם את אלברן וסאנג." אני לא מבינה, אבל פאנג עובד בתור גנרל עוד לפני הכיבושים.
"זה לא הגיוני." לוקאס אומר, "לא הייתה עוד תוכנית."
"המלך רצה לכבוש את הממלכות עוד לפניכם." בשם האל הטוב, מה נסגר עם כל המלכים הפסיכים האלה?
"שומרים, קחו אותו ותאזקו אותו כמו שצריך, אני כבר אמשיך לתחקר אותו." קולו של לוקאס פוקד במהירות.
"רגע, רגע," פאנג נראה נסער, "אל תספר לאמירה, אני מתחנן. אם היא תגלה על זה... אם היא תגלה על זה," הוא עוצם את עיניו בחוזקה, "אם היא תגלה על זה, היא לעולם לא תסלח לי, היא תשנא אותי עד סוף החיים שלה. אל תספר לה בבקשה."
"שומרים." לוקאס חוזר על דבריו.
"לא. אתה חייב לי את המילה שלך! אל תספר לה-"
"פאנג? מה לעזאזל קורה כאן?" אמירה עומדת בפתח הדלת, פניו של פאנג מחווירים בצורה קיצונית שאני חושבת שהוא עומד לקבל התקף לב.
"למה לעזאזל אתם תופסים אותו ככה? תשחררו אותו." היא דורשת מהחיילים, "לוקאס, זה שטות שלך? זה לא שאתה לא יודע מה קורה בינינו." מגלגלת את עיניה בכעס, "פאנג, למה אתה ככה? בוא." היא רוצה להושיט את ידה אך קולו עוצר אותה.
"אני כל כך מצטער פרח שלי, אני לא חשבתי שזה יגיע לזה." לוחש לה, "מה הכוונה?" שואלת בחיוך מבולבל, "פרח, אני כל כך מצטער. בבקשה תסלחי לי, אל תשנאי אותי על זה."
"אני לא מבינה-"
"פאנג, אתה מאושם בזאת בשיתוף פעולה עם האויב וניסיון להתנקשות במשפחת המלוכה, העונש שלך יתן בהתאם לפי שיתוף הפעולה שלך בחקירה שתתבצע נגדך ולפי חומרת העבירות שעליהן ביצעת." אמירה ממהרת להביט בלוקאס.
הצבע אוזל מפניה, ועיניה מתרטבות.
זה אותו המבט.
זה אותו המבט שהיה ללוקאס, המבט שרדף אותי במשך שלוש שנים.
הכאב, הפגיעה, הזעזוע.
"מה?" היא שואלת חסרת אוויר ולוקחת צעד אחורה ממנו, "זה סוג של בדיחה לא מצחיקה? אתם עובדים עליי?" היא מחזירה את מבטה לעבר פאנג, "פאנג, תאמר לי שזה שקר. תאמר לי שזה לא נכון." הוא רק מרכין את ראשו, "אני כל כך מצטער."
רגליה רועדות והיא נופלת לרצפה, אני ממהרת להגיע לעברה.
"זה לא קורה לי, זה לא קורה לי, זה לא קורה לי...." אני שומעת אותה לוחשת.
נשימותיה הופכות לכבדות, "אני לא יכולה לנשום. זה לא קורה לי. בבקשה. אתה לא עושה לי את זה עכשיו."
"בבקשה, אמירה, אני נשבע לך לא תכננתי לפגוע בך אפילו פעם אחת." הוא מנסה להתקרב אבל השומרים אוחזים אותו בחוזקה.
"בשם האלה, אני לא מאמינה." היא ממשיכה ללחוש ללא הכרה.
"שומרים, קחו אותו." לוקאס מניח את ידו על ראשה של אמירה בעודו מצווה.
"אמירה, בבקשה," קולו של פאנג מתרחק, "אני נשבע לך, שום דבר ממה שהיה לא היה מזויף, הכל היה אמיתי. בבקשה."
הקול שלו מתעמעם מאחורי הדלתות הנסגרות.
"מה אני הולכת לעשות לוקאס?" אמירה מרימה את ראשה, "מה אני הולכת לעשות?" הוא ממהר לחבק אותה.
"הכל יהיה בסדר, אמירה. אני נשבע לך." היא מחבקת אותו בחזרה.
"אני אהבתי אותו, אלוהים, אני אהבתי אותו לוקאס. אני נתתי לו הכל." היא נשברת לבכי. "אני מטפל בזה. אני מטפל בהכל אמירה."
"אני אהבתי אותו."
בכיותה של אמירה מתגברות עם כל דקה שעוברת, לוקאס מחבק ומנחם אותה.
חשבתי שהכל בסדר, אנחנו על גל נכון לסוף הטוב.
אבל זה פשוט היה חייב לקרות, הרגע הזה שמעורר אותנו.
מחזיר אותנו למציאות המרה, שעדיין יש מלחמה בחוץ. עדיין מחפשים כבוד ושליטה, וכמו שניק אמר, מלחמה היא דבר כואב, אכזרית ומזויעה.
מלחמה שוברת לא רק את הנפש אלא גם את הלב .
המלחמה הזו שלנו שוברת יותר מדי לבבות ויוצאת יותר מדי כאוס.
-------------------
פרק 36!!!
אימלאאאאא אני לא מאמינה.
ומעמד זה, בשבת האחרונה, נסיך הכתר חגג שנה 😍
אימלא, שאני לא מאמינה שזה בכלל קרה.
עבר עלי את השבוע הכי מטורף שבעולם וסוף יש פרק, אני מאושרת!
מחשבות סופיות 🤍;
מה אהבתן.ם?
מה שנאתן.ם?
מה נראה לכם יקרה?
ומה אתם.ן חושבים.ות שיקרה בהמשך?
שתפו, דברו את ליבכם.
אז שיהיה לכן.ם שבת שלום יפות ויפים שלי 🤍
בהמון אהבה 🤍
- יהודית 🌹-