- פאנג -
אסורה.
האישה היפהפייה ביותר בעולם אשר יושבת על המיטה ללא בגדים מולי, אסורה.
היא הייתה אסורה עליי לפני 10 שנים, לפני 4 שנים, היום, מחר ועד סוף ימי חיי היא תישאר בגדר האסור.
הנסיכה אמירה ד'אנג'לו היא אסורה.
אבל בכל מקרה אני מוצא את עצמי לוקח אותה.
לוקח את האסור עליי.
עיניה החומות מוארות באורו של הירח וגופה השזוף נראה אלוהי, שערה גולש ומעז לכסות מעט ממנה.
הלב שלי מחסיר פעימה אחר פעימה כשאני מביט בה, סוקר אותה, טורף אותה בעיניי.
"את רוצה לצעוק?" אני שואל ומתקרב אליה, "את רוצה להעיר את כולם?" היא לא זזה ממקומה, אמירה נשארת במקומה בעוד פניה מביטות בי בהתגרות משגעת וחושנית. "חושב שתצליח?" מערערת, "יפה שלי, אני לא חושב. אני בטוח."
"מילים גדולות." אפינו נפגשים.
החדר הקטן כבר מזמן התמלא בניחוח המיני והזיעה, החלון הקטן מספק אוויר אשר מנגב את הזיעה שמצטברת על גבי מצחי.
האישה הזו תהיה הסוף שלי.
אני גונב אותה לנשיקה. גונב, חומד לעצמי את השפתיים האלה שלה. השפתיים שנחות בצורה מושלמת על שלי כאילו נועדו להיות שלי. אבל רק בכאילו. כי היא לא יכולה להיות שלי.
הטעם שלה עדין, העור של רך וחלק, ריח הוורדים ממלאים את אפי וגורמים לדמי לזרום במהירות רבה יותר.
החזה שלי מתהדק בעודה מנשקת בחזרה.
הידיים שלה כבר מזמן עזבו את השמיכה ועברו לאחוז בפניי. אותה מחשבה מתנגת בראשי שוב ושוב , אני מנשק אותה. אני אמרתי את שמה. אני פאקינג נוגע בה.
היא מרשה לידיה לטייל על גבי חזי ומתחילה לפשוט מעליי את החולצה שעוד נותרה. מבלי לנתק את הנשיקה שלנו אני עוצר את ידיה מלהמשיך לגעת ומעלה אותן בזהירות ללחיי.
"כאן." אני לוחש לה, "אני רוצה שהידיים שלך יגעו בי כאן." הלב שלי דופק בפראות בעודה משאירה את ידיה ומקרבת את עצמה יותר אליי.
זה מרגיש כאילו העולם עוצר לו מלכת כשהיא משאירה את ידיה על פניי ומחייכת אליי. ולבסוף, מניחה את שפתייה על שלי, צמרמורות עברות בגופי מהמגע שלה. היא מנשקת אותי. האלה הגדולה, האישה המדהימה ביותר שקיימת בעולם הזה מנשקת אותי. כנראה עשיתי דבר או שניים טוב בעברי.
כשפניי בידיה אני מוריד את החולצה שעל גופי, זורק אותה על גביי הרצפה ומהדק את הנשיקה איתה, מוריד אותה באיטיות למזרן, ראשה נוגע בכרית וגורם לשערה להתפזר לכל עבר. שמיימית. האישה הזו שמיימית.
אפילו האלה מקנאת ביופייה.
אמירה מלטפת את פניי, את צווארי ובסוף לכתפיי החשופות.
"את הסוף שלי, את יודעת?" חיוך נפרס על שפתיי בעודיי אומר לה לאחר הנשיקה, "ואני אמרתי לך כבר שאני אשמור עליך." מחייכת בחזרה.
הלב שלי מתחמם ממילותיה.
העיניים החומות המלאות באהבה שלה מבעירות את נשמתי.
נשיקה נוספת נחלקת בינינו, הטעם המתוק שלה ממלא אותי שוב. אני לא אוהב מתוק, מעולם לא אהבתי. אבל את הטעם הזה, אני מוכן למות עבורו.
הידיים שלי עוברות מן הצוואר, לכתפיים, לחזה ונעצרות שם.
גניחה משתחררת ממנה כאשר אצבעותיי נסגרות יותר סביב החזה שלה, יותר ויותר. נשיקה קטנה לסנטר שלה ומטה לצוואר שלה, מלמעלה עד למטה, נושך ומותיר שובלים אדומים על צווארה. כפות אצבעותיי נסגרות סביב הפטמות שלה ומשחקות בהן, "פאנג." לוחשת וחופנת את ראשי קרוב יותר אליה. מראה לי היכן הנקודה החלשה שלה.
מותיר עליה חותם אחרון ויורד לעבר החזה שלה.
העור שלה חלק כמו משי, חסר פגמים וצלקות. עור של נסיכה, עור של מלכה.
"אמירה," בשם האלה, אני אוהב את השם שלה. "בבקשה ממך תבטיחי לי שלא תיקחי את הכתר הזה, תבטיחי לי שלא תעזבי אותי." אני מוצא את עצמי לוחש לה.
"פאנג," לוחשת, "בבקשה ממך, אמירה." עיניי ננעלות על שלה, "אני מבטיחה לך." וככה, משלושה מילים הלב שלי מתפוצץ, אני אוהב את האישה הזו יותר מכל דבר אחר בעולם הזה.
אבל יש שלוש מילים אחרות שלה שבאמת גורמות למערכות גופי להתשגע ולראשי להפסיק לעבוד. "אמירה, תאכלי לומר לי שאת- אמ, שאת -" השפתיים שלי מתהדקות ואילו אמירה מביטה בי מבולבלת, "מה?" שואלת.
"את יודעת, שלושה מילים, את משננת אותם אליי הרבה פעמיים... שאת -" בשם האלה, אני בטוח מאדים.
"אה." היא מחייכת, "כמובן שאני אומר לך, פאנג." אני קובר את ראשי בשקע צווארה, היא בטח חושבת שאני מטומטם, בחיי.
"אני אוהבת אותך, פאנג." לב תפעם. תפעם כבר.
"עוד פעם."
"אני אוהבת אותך." צוחקת ומרימה את ראשי מצווארה, גורמת לעינינו להיפגש, "אני אוהבת אותך כל כך."
"כל כך עד שאת מוכנה להקריב הכל למעני." זה כואב, "אני לא ראוי לך." כתגובה היא מנשקת אותי, לוקחת אותי לנשיקה ארוכה ונעימה שלה.
"אל תדבר שטויות פאנג, ובמקום תמשיך לעבוד, אתה גורם לנרתיק שלי להתייבש." כשאני אומר שאני אוהב את האישה הזו, אני מתכוון לזה. איזו עוד נסיכה לעזאזל תדבר איתי מלוכלך?
"לא לעוד הרבה זמן."
אני מנשק את שקע הצוואר שלה ויורד עד לבין שדיה, נותן נשיכה ואחריה נשיקה ארוכה ורטובה. לשוני מטיילת עד לפטמה הזקורה שלה, הלשון מרפרפת לפני שאני מכניס אותה לפי.
גניחה עמוקה משתחררת ממנה, אני שולח את ידי לעבר תחתון המשי שלה, מכניס אותה בין ירכייה שסוגרות על האזור וגורם להן להיפתח עבורי.
למעלה, למטה אני מעביר את היד. "בחיי אמירה," אני משחרר את הפטמה הרטובה שלה, "את כל כך רטובה. גורמת לי לרצות להכניס את עצמי אלייך בהקדם האפשרי." אני נושך את הפטמה השנייה שלה לפני שאני מכניס אותה לפי, קולה של אמירה נעשה בלתי יציב כשהיא גונחת בקול. יד חמימה נוגעת בשלי, בזו שמונחת על גביי איברה.
אני מזיז את היד שלה, "אבל אני חייבת-" לוחשת ללא נשימה, "אל." אני אומר לה, "תני לי להבין מה את אוהבת לבד." היא מגלגלת את עינייה אליי, "אם אני אסתבך אני אתן לך להתערב."
"כאילו יש לך בריר-" היא נעצרת כשאני לוחץ עליה.
אני יורד נמוך יותר בגופה, מניח נשיקה ארוכה על גביי הבטן שלה אשר עולה ויורדת במהירות.
ומשם לאט לאט יורד מטה ומוריד את התחתון שלה.
הנשימה שלה מתעתקת בתהליך, בזווית העין שלי אני מבחין שהיד שלה רועדת במקצת, היד שלי נשלחת לעבר שלה ואוחזת בה, "תנשמי אמירה, אני לא אפגע בך."
"אני לא מפחדת." לוחשת כלא מאמינה, "זה פשוט... החדר הזה מאוד קטן ואין לי אוויר ו..." אני מנשק אותה בבטן, "תפסיקי, אני לא אכאיב לך." פניה מאדימות במעט, "מה שתגיד. תמשיך." חיוך מתפרס על פניי כשאני חוזר מטה אליה.
מעביר את הלשון מלמטה למעלה ולבסוף מצמיד אותה לדגדגן שלה.
גניחה חנוקה נשמעת ממנה.
אם מישהו היה אומר לי לפני 10 שנים שיבוא יום ואני אשכב עם הנסיכה אמירה, ככל הנראה הייתי מוציא אותו להורג על כך שהעז לחשוב על דבר שכזה. אבל היום? בקושי התחלנו אבל אני כבר יודע שאני מתמכר אליה.
"כן, בדיוק שם." אצבעותיה הרכות משתלבות בשערי ודוחפות אותי קרוב יותר. עם כל תנועה ועם כל סיבוב על גביי האיבר הקטן שלה, הבטן שלי מתהפכת.
אני מתחיל להרגיש כמו נער הורמונלי בן 16 שוב.
הרגליים שלה מתקשות עם כל מציצה ונגיעה, אני מעביר ליטופים קלים על גביי הירך שלה, מקווה שאולי זה יעזור לה קצת.
אני מעז להגניב מבט אליה, החזה שעולה ויורד, הנשימות הלא סדירות והגניחות והאנחות שעוזבת את שפתייה היפות. היד שלה עדיין בשערי, מלטפת , מקרבת ומבלגנת.
"כן," אני שומע את קולה והלב שלי מתחיל לפעום במהירות, "ממש שם, אני כל כך קרובה." האחיזה של סביב שערי מתהדקת יותר, קצב הגניחות שלה נהפכות למהירות יותר ואחיזתה לקשה יותר, היא משחררת נשימה עמוקה החוצה לפני שהיא גומרת ונוזל חמימים נוגע בסנטרי.
הלשון שלי עוברת על כולה, טועם אותה.
היד שלה משתחררת משערותיי אך אני ממהר לאחוז בה ולהעביר אותה לפניי, שערותיה פזורות לכל עבר וזיעה קלה מכסת את מצחה. "אמירה," עיניה החומות מביטות בי בעודה מנסה לסדר את נשימותיה.
"אני רוצה שנבהיר כמה דברים לפני, אם בכל שלב שהוא את מרגישה שזה יותר מדי, לא בנוח עם מה שקורה כאן תעצרי אותי. אני לא אשאל שאלות ואני לא אדחוף אותך לשום דבר שהוא לא בהסכמתך." ניגבתי בזהירות זיעה קלה שירדה על הלחי שלה. "ואם אני לא אעצור אותך?"
"אז אני אמשיך. אני אמשיך בשביל לנסות לספק אותך בכל דרך שקיימת, אמירה. אני רוצה ללמוד את גוף שלך, מה עושה לך טוב ומה גורם לך לאבד עשתונות. אני רוצה לדעת איך לספק אותך טוב יותר ממה שאני יודע על עצמי. ואני רוצה שגם את תלמדי אותי."
זה לא הגיוני. זה פשוט לא הגיוני שהלב שלי פועם בצורה כזו, כאילו הוא עלול לצאת בכל שנייה מהחזה שלי בגללה.
"ואני רוצה..." אותך. רק אותך, אמירה. שפתיי מוברשות על שלה בעדינות, "אני רוצה אותך אמירה." לחשתי לה והנחתי את שפתיי עליה.
היא לא מתנגדת ומנשקת בחזרה, הטעם המתוק שלה משתלב בשלי ואני מתחיל להבין שאני מפתח אובססיה אליה. לשלמות הזו שנקראת אמירה ד'אנג'לו.
"אני אהיה זהיר," לחשתי כשאר אני משחרר את שפתינו, "תאמרי לי כשכואב לך." היא מהנהנת ועיניה מביטות מטה, "לא. לא. עיניים עליי יפה שלי. רק עליי." עיניה החומות נחות על שלי ואני לוקח נשימה עמוקה לפני שאני מרגיש את הכניסה שלה.
"רגע." היא עוצרת אותי, "מה קרה? עוד לא נכנסתי."
"זו בדיוק הבעיה." גבותיי מתכווצות כאשר אני מנסה לפענח מה היא רוצה, "לא לימדו אותך שצריך לדפוק לפני שנכנסים?" לוחשת לי בטון מתגרה שגורם לחום גופי לעלות. "אמירה, אל תבחני אותי."
"אני רק שואלת." משאירה את החיוך הזה שלה, אני נושך את השפה התחתונה שלי כשאני מרים בידי את הזין ומכה את הכיפה הקטנה שלה, "טוק טוק, מי שם?" צוחקת ומתגרה בי, אני לא יכול לעצור ומשחרר צחוק, "תפסיקי."
אני מתחיל להבין 2 דברים מהמצב הקיים.
1 - אמירה שיקרה לגביי הבתולים שלה.
או 2 - הספרים שלה לימדו אותה יותר מדי.
אני מאמין שזה 2.
אני לוקח אוויר וחוזר להניח אותו בפתח.
אני מכניס מעט וממהר להביט בה, פניה מתכווצות לרגע כשהיא מנסה לפענח את התחושה שמגיעה, "הכל טוב?" היא מהנהנת ואני נכנס קצת יותר.
היא במהירות אוחזת בזרועי, הבעת כאב מופיעה על פניה אך בכל מקרה היא מסמנת לי להמשיך ואני מקשיב לה.
בכניסה השלישית היא כבר עוצרת אותי. "שנייה, רגע." אומרת בכאב, "תן לי דקה. בסדר?"
"אני אתן לך את כל הזמן שבעולם." אני מלטף את פניה בעדינות, היא לוקחת נשימות עמוקות בזמן שמשלבת את אתבעותינו יחד ומסמנת לי להמשיך. אני נכנס עוד קצת ואחיזתה נעשת מכאיבה יותר, "אני יודע יפה שלי, כואב לך אני כל כך מצטער."
לקחתי כבר לנערות קודמות את הבתולין שלהן אבל לאף אחת לא התנצלתי ככה. אצל אף אחת לא פחדתי ככה.
"אמירה, אני כל כך מצטער."
"ת-תפסיק להתנצל ותכנס כבר." גונחת בכאב.
אני מכניס עוד קצת והיא מייללת בכאב, "תכניס את הכל וזהו."כועסת עליי. איך זה אשמתי?
"אבל אמיר-"
"פשוט תעשה את זה! סף הכאב שלי נמוך מאוד, אדוני!"
"כן גברתי." אני מוציא את עצמי עונה לה במהירות. יש לי כל כך הרבה דברים נגד הרעיון הזה שלה אבל על אותו עיקרון אני יודע שאם אני לא אקשיב לה אני אצטער על כך מאוד.
אז אני חופן אותה לנשיקה ונכנס עד הסוף, הציפורניים שלה חודרות את עורי ודמעות צצות בעיניה.
"א-אתה לא נורמלי." גונחת בכאב, "למה עשית את זה ?"
"את ביקשת?"
"למה הקשבת?!"
"אוקיי, אמירה. בואי ננשום." היא לוקחת נשימות עמוקות, הגוף שלה מתרפה לאחר מספר דקות והיא מסמנת לי להתחיל לזוז.
לאט וביציבות אני מתחיל לזוז בתוכה. הגניחות שלה מלאות בכאב שאני כבר מחכה שיתחלף.
"בשם האלה-" גונחת, "זה כואב."
"אני יודע יפה שלי, רק עוד קצת, בסדר?" היא מהנהנת.
בכל פעם קצת, קצת, עד שאני מרגיש אותה מתרפת לגמריי, "מהר יותר." מבקשת. ובחיי, שהיא לא צריכה לבקש ממני יותר מדי.
התזוזות הופכות למהירות יותר והקולות שלנו ממלאים את החדר, היא סוגרת את קירותייה סביבי וגורמת לי להתחרפן, קובר את ראשי בצווארה ומנשק אותה בחוזקה.
אמירה מחבקת אותי בחוזקה וגונחת הישר אל תוך אוזני, גורמת לדמי לזרום חזק יותר ולפמפם בה מהר יותר.
אני אוהב את האישה הזו יותר מדי.
"כן, בדיוק שם." אוחזת בשערי, "אתה עושה את זה טוב כל כך. אני כל כך קרובה."
אני חושב שנשים לא מבינות עד כמה המילים שלהן במהלך הסקס משמעותיות עבורנו. כשהיא אומרת לי שהיא קרובה זה אומר שאני עושה לה טוב, שאני מספק אותה ובחיי האלים, זה מחרמן.
אני ממשיך לזוז בתוכה באותו הקצב, הגניחות שלה מתערבות בשלי. היא מרימה את ראשי להביט בה ולהפסיק לנשק את צווארה, חופנת את פניי ולוחשת לי, "אני אוהבת אותך כל כך." ומנשקת אותי.
כשכל השרירים שלי תפוסים במקומם בגלל אותן שלוש המילים שלה אני מניח את כף ידי על הלחי שלה, ומתמסר לנשיקה שלה בחום.
אמירה, אמירה שלי.
הלב שלי עושה סלטות באוויר והבטן שלי מתהפכת והופכת את כל הפרפרים שנמצאים בתוכה.
אני רוצה לומר לך לא לאהוב אותי מכל כך הרבה סיבות, אני רוצה להתרחק אבל אני לא יכול. אני אוהב אותך יותר מדי ואנוכי יותר מדי בשביל לעשות את זה.
אבל אני לא רוצה שתיפגעי בגללי.
אם לא האבא הזה שלך, אולי היינו יכולים לעשות את זה מבלי לפחד. אולי גם אחיך היה יכול להיות עם אוריאן ללא פחד.
הנשיפה החמה מתנגשת בשפתיי, "אני כל כך קרובה." לוחשת לי, "אני יודע." עוד כמה דחיפות פנימה והחוצה והנוזל החמים שלה נוגע בי, אני דוחף בתוכה עוד כמה פעמים גורם לאורגזמה שלה להתארך יותר.
אני נותן לה נשיקה קלה לפני שאני יוצא ממנה וגומר בחוץ.
הנשימות שלה מהירות וזיעה נגררת ממנה.
"וואו." לוחשת וגורמת לי לחייך.
אני ממהר לנקות את עצמי ואוחז בידה, מרים אותה אליי. היא מהססת במעט בכאב, "מה אתה עושה?" שואלת, "אמרתי לך, שאני לא מפסיק עד שתשכחי את שמך."
"שבי."
אני מבחין בניצוץ של היסוס אך היא בכל מקרה מקשיבה ומתיישבת עליי, היא גונחת במעט כאב כשאני בתוכה. "תזוזי." אצבעותיה חופרות עמוק בכתפיי, אבל גם עם הכאב שהיא חשה זה לא מנע ממנה מלהתחיל לזוז, גורמת לי לחשקר גניחה עמוקה.
"כן, ממש ככה." אני אומר לה, "את מדהימה."
היא זזה וזזה. פנימה והחוצה, אני מזיז את שערותיה שמסתירות ודבוקות על פניה, ולוקח את ההובלה.
"פאנג," קוראת, ידי אוחזות בשערה ומקרבות אותה אליי, "אמירה," אני קורא לה בקול צרוד, "אני רוצה שתשאלי אותי את מה ששאלת ביער מוקדם יותר." גניחות הכאב שלה לא מפסיקות לרגע, "תשאלי."
היא פוקחת את עיניה להביט בי, מותשת וחסרת כוחות היא ושאלת בקול חלוש, "אי - פעם התאהבת?" משחררת אנקה קלה בסיום השאלה, "כן." היא בולעת את הכאב ועיניה מתעוררת לחיים, "אתה מאוהב כרגע?" היא מפסיקה לזוז וממקדת את עצמה עליי.
תעצור. תענה לה ואתה עובר על החוקים.
הקול הפנימי שלי משנן לי, אבל הלב שכבר לא מתפקד בגללה גורם לי להמשיך, "כן." אני מלטף את פניה בזהירות, "התאהבת בי?" השאלה יצאה בטון חסר ביטחון וכאוב גורם לליבי להתכווץ כשאני מתקרב אליה.
"זו תמיד הייתה את, אמירה. ולנצח זה יישאר ככה." עיניה בורקות והיא מנשקת אותי, נשיקה חמה , איטית שגורמת לשערותיי לסמור. השפתיים העדינות שלה מתערבבות בגסות שלי. כף יד אחת שלה מונחת בעורפי והשנייה אל כתפי, היא מקרבת אותי קרוב - קרוב אליה.
"אני אוהב אותך אמירה." לוחש בתוך הנשיקה, "אני אוהב אותך יותר משמילים יוכלו לספר. ואני לנצח אוהב. גם אם זה אומר לאבד הכל, אני אוהב אותך עד הסוף המר." חיוך נפרס על פניה היפות, "אני אוהבת אותך כל כך. אהבתי אז ואוהב גם בעתיד. אני נשבעת שאני אשמור עליך." איך אפשר שלא להתאהב בה?
"אני יודע." הפעם זה היה תורי לנשק אותה.
אמירה היא אהבה של פעם בחיים.
אהבה שאני לא מוכן להקריב בגלל חוקים.
גיל? מעמד? תאוות וסודות? לא אכפת לי. אכפת לי ממנה, מהאישה ששבתה לי את הלב כבר הרבה זמן ורק בגלל התחת הפחדני שלי לא עשיתי צעד.
לא אכפת לי אם יערפו או יתלו ראשי אם יגלו על מה שאני עושה איתך כרגע. אמירה שלי, אני מוכן למות עבורך.
היא מתחילה לזוז שוב ואני ביחד איתה. "אני אוהבת אותך."
"גם אני אוהב אותך, מלאך שלי." ואני גם אשמור ואגן עלייך, ממני.
אני לא רוצה שהעבר שלי יפגע בך. בנו.
אבל זה גם משהו שהוא בלתי נמנע, אבל אני יכול לסדר את זה. אני נשבע לך אני אסדר את זה.
האחיזה שלה מתהדקת ונשימתה לקשה יותר, "אני קרובה." מצהירה, אני מזיז את שערה מפניה היפות, תשישות, כאב ועיניים מלאות באהבה מביטות בי.
אמירה משחררת גניחה עמוקה כשהיא גומרת, אני נשלף ממנה החוצה וגומר מחוצה לה. הרגליים שלה רועדות והיא נשכבת בזהירות על המיטה.
היא מסדרת את נשמותיה, הזיעה שנגררת על פניה מנסה להתקרר על ידי משב הרוח הקליל.
"על הבטן." אני מניח את ידי על גבה.
היא נדה בשלילה, "די לא." אומרת בקול צרוד, "אני לא יכולה יותר. כואב לי." דמעה קטנה יורדת מעיניה, אני יורד בעיניי להביט בגופה. מכוסה בזיעה ורגליים רועדות, נוטפות את הנוזל החמים שלה מעורב במעט אדום.
"אני כל כך מצטער, יפה שלי." אני מנגב את דמעותיה, "נסחפתי ולגמריי שכחתי שזו הפעם הראשונה שלך, אני כל כך מצטער." נשקתי למצחה. "זה בסדר." לוחשת לי.
איך לעזאזל הרשיתי לעצמי להיסחף בצורה שכזו?
אני ממהר למצוא מטלית או בד, כשאני מוצא מטלית נקייה אני טובל אותה במים שהיו בפינת החדר, סוחטת והלך לאמירה.
מעביר את המטלית סביב רגליה הנודפות, היא מביטה בתנועותיי ואז מרימה את עיניה ועוצמת אותן, תופסת נשימה.
כאשר אני מסיים, אני נשכב לצידה. כובש אותה לחיבוק חם ומנשק את ראשה, מסדר סביבנו את השמיכה הדקה.
"כואב לי." לוחשת, "אני מצטער."
"אני לא מרגישה את הרגליים שלי."
"אני מצטער."
"לפחות היה מדהים."
"כן, אני באמת מדהים בזה." היא מרימה את ראשה להביט בי, "אתה באמת אוהב אותי?"!
"ברור. שלא תחשבי לרגע שאני לא." אמירה קוברת את ראשה בחזה שלי, גורמת לי לחייך.
היד הקטנה שלה מטיילת פלג גופי העליון, "תגיד, איך קיבלת את הקעקוע הזה?" רוק מחליק במורד גרוני בזמן שאני מרים ראשי להביט במקום שבו האצבע שלה נחה.
"זה..." אני מהדקת את שפתיי, "זה מקבלים שמצטרפים לזרוע הצבאית."
"אז איך אין לשאר החיילים?"
"רק לזרוע הצבאית הצפונית נותנים אותם, זה בשביל לאתר גופ- אל. עדיף שלא תדעי, אמירה." אני מחייך אליה בעצבות והיא מניחה את ידה על לחיי, "אתה לא חייב לספר לי עכשיו, אני אחכה." מנשקת את שפתיי ואז מתרחקת.
"את באמת מלאך אמיתי, אמירה שלי. אבל אני לא רוצה לחשוף אותך לעולם הזה. אני אשנא את עצמי עד סוף חיי אם תגלי." היא נאנחת.
"אני מבינה."
היא חוזרת להניח את ראשה על החזה שלי.
"עדיין כואב לך?" אני מברר, "כן." לוחשת. "נראה לי שעדיף שנישאר עוד לילה." אני מציע, "בשביל...?"
"אני לא חושב מלוכלך. אבל את לא תצליחי ללכת ובטח לבטח שלא לרכב, נישאר כאן עוד לילה אחד כדי שתוכלי להתרפא במעט." היא מגכחת.
"טוב." נכנעת לבסוף.
"לילה טוב פאנג." מפהקת , "לילה טוב אמירה."
"אני אוהבת אותך."
"וגם אני אוהב אותך."
היא משמיעה קול צוחק קטן, "הגיע הזמן."
"אני אוהב אותך אמירה."
4 מילים פשוטות ככל שיהיו.
4 מילים שאסור לי לומר אותן אליה.
3 מילות של רגש עבורה.
1 השם הפרטי שלה.
4 מילים שחרצו את גורלי כעת.
"אני אוהב אותך כל כך, אמירה שלי."
אבל גם חוק מוות לא יגרום לי להפסיק לומר לה את זה.
כי אני אוהב אותה. אוהב אותה יותר מדי.
---------------
אני סחוטה!
ובכן, הפרק לא יצא כמו שרציתי באמת שלא.
אני כותבת אותו כבר איזה שבוע, נכנסתי למחסום כתיבה קשוח בגללו ומסתבר כי זה בגלל מה שיש לי לכתוב על אוריאן ולוקאס.
על אותו עיקרון, אני עייפה נשארתי ודחפתי את עצמי לכתוב וכשבאתי להעתיק לווטפאד נחשו מה החליט לא להעבוד? המחשב. אז הייתי צריכה לעשות העתק הדבק מהטלפון וזה סיוט.
על כל פנים פרק!!!!
אני הולכת להכין לי כוס של תה כדי לקורע את התגובות המאושרות שלכן.
מחשבות סופיות 🤍;
מה אהבתן.ם?
מה שנאתן.ם?
מה נראה לכם יקרה?
ומה אתם.ן חושבים.ות שיקרה בהמשך?
שתפו, דברו את ליבכם.
כל תגובה והצבעה משמחת אותי מאוד. ואנחנו כל כך קרובים לאלף הצבעות אז.... זה סופר מתחשב אם תעשו 🤍
תודה לכן.ם על כך 🤍
אז שיהיה לכן.ם שבת שלום,
בהמון אהבה 🤍
- יהודית 🌹-