_כללית_
"מה אתה עושה פו?" שאל נסיך שחור השיער את שחור השיער שהתיישב לידו "חיפשתי אותך"ענה חברו היחיד בארמון והסביר "שמעתי מהנסיך ג'ימין מה קרה קודם לכן" הנסיך מבין השניים גיחך כשהסתכל על האחר.
"ובאת לראות שלא ברחתי?" שאל המלך העתידי בפנים קרות חסרות הבעה "באתי לראות שאתה בסדר" ג'אנגקוק אמר כשהסתכל לתוך עיניו של טאהיונג שניתק את המבט באנחה כשהסתכל על הידיים שלו.
"המלכה בסדר?" שאל לבסוף קים את ג'ון שהנהן את ראשו לחיוב "היא הלכה לרופא, היא תהיה בסדר" הסביר ג'ון וטאהיונג המשך להסתכל מטה אל ידיו כשהנהן לחיוב.
"הם ראו" אמר הנסיך לאחר כמה דקות של שתיקה בין השניים והסתכל אל האחר שהקשיב "זה היה חייב לקרות במוקדם או במאוחר" הסביר שחור השיער למלך העתידי שהסתכל הצידה.
"אני פגעתי באמא שלי" הנסיך הבכור אמר כשהסתכל בחזרה אל ידיו "אני כל כך דפוק" התוודה טאהיונג כשאמר את דעתו וג'אנגקוק מיהר לשלול "אתה לא דפוק, אתה פגוע טאהיונג" אמר ג'ון במהירות ובקול נוקשה כשהאמין בכך בכל ליבו.
קים אמר "אתה לא מכיר אותי" לג'ון שהוריד את מבטו וכיווץ את שפתיו בתסכול, איך הוא יסביר לטאהיונג את מה שהוא רואה בו?
"לא הייתי צריך לחזור ג'אנגקוק" טאהיונג אמר כשהסתכל לתוך עיניו של ג'אנגקוק שמייד הביעו מחאה "אתה הצלחת לברוח טאהיונג, לברוח מהמוות, מהעינויים ומהסבל שעברת שם טאהיונג, אתה ברחת ואתה צריך להתגאות בזה שחזרת" ג'אנגקוק אמר כשהביט לתוך עיניו של שחור השיער היושב מולו.
"אתה הצלחת בכל מה שאנחנו נכשלנו טאהיונג, אף אחד לא ציפה ממך לחזור ולהתנהג כמו שהיית" ג'ון אמר כשהדמעות התחילו לעלות והופיעו בעיניו השחורות והמהפנטות.
"אתה עברת כל כך הרבה טאהיונג, עברת כל כך הרבה דברים שאף אחד אחר לא אמור לעבור" שחור השיער המשיך לומר כשהדמעות יורדות מעיניו אל לחייו "אתה לא יודע כלום" שלל טאהיונג את ג'אנגקוק שלא וויתר.
"אתה צודק, אולי אני לא יודע. אבל. אני יכול להגיד רק מלהסתכל עלייך כמה אתה פגוע, מפוחד, מתוסכל. מאף אחד חוץ מעצמך" אמר ג'אנגקוק כשהכריח את טאהיונג להסתכל לתוך עיניו המהפנטות.
"אולי אני לא יודע הכל, אבל אני רוצה לדעת ואני יודע שזה מורכב בשבילך ואני מוכן לחכות. לחכות עד שתיפתח אליי" ג'ון אמר לבסוף וטאהיונג התקרב אליו כשהוא עדיין מהופנט מעיניו וממילותיו.
בלי להשים לב בכלל, שפתיו של טאהיונג נחתו על שפתיו של ג'אנגקוק ושניהם זזו בתיאום כה מושלם.
שניהם הרגישו משהו באותו הרגע, שניהם השתוקקו לזה, שניהם רצו את זה, שניהם חשקו בזה יותר מכל דבר אחר, שניהם אהבו את זה.
"ג'א-ג'אנגקוק" טאהיונג מיהר להתרחק מחוסר אוויר ומהחשש שהיה לו "זאת הייתה טעות, אני מצטער נסחפתי" התנצל טאהיונג בפני ג'אנגקוק שקם מייד והוריד את ראשו.
"זה בסדר, זה מובן הוד מעלתך, לא הייתי צריך לומר את המיל-" ג'אנגקוק בא לומר אבל נעצר כשטאהיונג נעמד ועצר אותו "לא. הייתי צריך לשמוע את המילים האלה ג'אנגקוק, אני מצטער אם עברתי את הגבול ואשמח אם תשכח מזה" אמר שחור השיער המלכותי בזמן שהאחר הנהן.
"אשמח גם אם תמשיך להיות חלק מהשיחות שלי, ולא תחזור במילותייך לאחר מה שקרה" הוסיף קים וג'ון הנהן "אני מבין הוד מעלתך, הסר דאגה מליבך שכחתי כבר מזה" הסביר שחור השיער המובך כשמבטו היה על הרצפה.
"תודה ג'אנגקוק, המילים שלך היו הדבר שהייתי צריך לשמוע כרגע, תודה שעודדת אותי" טאהיונג אמר כשהניח את ידו על הכתף של ג'אנגקוק אבל מייד הוריד אותה כשנזכר מה קרה לפני רגעים ספורים.
"זה התפקיד שלי הוד מעלתך" אמר שחור השיער למלך העתידי שהנהן לחיוב ויצא מחבוא הסודי, משאיר את ג'אנגקוק לבד.
להאדים ולהירגע לפני שיצא גם הוא מהמחבוא.
_טאהיונג_
אני לא מאמין שנישקתי את ג'אנגקוק עכשיו.
המילים שהוא אמר והמשקל שלהם עליי, אני יודע עכשיו שהוא לא התכוון אליהם כמו שאני חשבתי שהוא התכוון אבל... הם היו כל כך חמימות, העיניים שלו היו כל כך מהפנטות שלרגע איבדתי את דעתי ונישקתי אותו.
אמרתי לו לשכוח מזה שאפילו אני לא מסוגל לשכוח, לשכוח את השפתיים החמימות שלו על שלי, כל כך מגרות וזזות בתיאום... טאהיונג תעזוב את זה. זאת הייתה טעות.
אני לא יכול לתת לו את מה שהוא משתוקק אליו... אהבה. אני לא יכול.
בכל זאת אם אני לא יכול לתת לו את מה שהוא רוצה, אני עדיין רוצה להיות אימפולסיבי ושהוא יהיה לידי.
אחרי שהוא אמר שזה התפקיד שלו יכולתי להשים לב להבעת הפנים העצובה שלו, למרות שהוא ניסה כל כך להסתיר אותה אני אולי היחידי שמסוגל לקרוא אותה.
אולי זה מאחר והייתי עצוב כל כך הרבה זמן אני כבר מזהה אחרים? אולי.
אני יודע שהוא פגוע אבל זה עדיף בשבילו להיפגע עכשיו ולמנוע פגיעה עתידית גרועה יותר.
עזבתי את המחבוא שכבר לא סודי במיוחד בהרגשה חרא אבל עם מילותיו של ג'אנגקוק שניחמו אותי, החלטתי ללכת לאמא שלי.
לראות אם באמת הכל בסדר ולהצטער על מקודם.
הלכתי להיכל המלך אחרי ששאלתי חיילים היכן המלכה, דפקתי בדלתות הגדולות ונכנסתי פנימה.
נכנסתי וראיתי את המלך והמלכה יושבים על הכס שלהם והרופא מטפל ביד של אמא שלי, חובש אותה כשהיא הסתכלה עליי בחיוך.
מייד הורדתי את המבט מבושה כשיכולתי לחוש במבטים של לבן השיער הידוע בכינויו המלך של ממלכת BTS ואבא שלי, קים נאמג'ון.
חיכינו עד שהרופא יסיים את עבודתו ויצא החוצה.
כמה שניות אחרי שהוא יצא המלך צעק בקול עמוק וקשוח "קים טאהיונג אפשר להבין מה עובר עלייך!?" נרתעתי מעט, אני לא ישקר.
אמא שלי הרגיעה אותו כשאמרה "אני בסדר, אל תצעק עליו, הוא לא עשה כלום ג'וני" וגרמה לי להרגיש יותר ויותר אשמה ועצב ותסכול כשהורדתי את הראש כלפי מטה.
"תסביר, קים טאהיונג ברגע זה, מה לעזאזל גרם לך לפגוע באימך" אבא אמר הפעם בטונים נמוכים יותר ואני שתקתי.
להגיד את האמת שלי או את מה שהם רוצים לשמוע?
_כללית_
"תסביר, קים טאהיונג ברגע זה, מה לעזאזל גרם לך לפגוע באימך" אמר אביו של טאהיונג, מצפה לתשובה בזמן שהסתכל על בנו שפניו עדיין מופנות אל הרצפה.
"אל תדחק בו" ביקשה המלכה מבעלה באנחה קטנה כשסקרה את פניו הכועסות של בעלה.
"מה אתה רוצה לשמוע בדיוק?" שאל טאהיונג בקול שבור אחרי כמה דקות קצרות של שקט בהיכל וגרם למלכה להביט בבנה או יותר נכון בשערו בדאגה.
"את האמת" אמר המלך, עדיין בקול נוקשה ופנים כועסות עד שבנו הרים את ראשו וחשף את פניו.
את פניו שמלאות בדמעות.
"כבר אין לי אמת, הוד מעלתך" אמר טאהיונג את האמת לאביו לבן השיער כשהדמעות ממשיכות לרדת באיטיות.
"אתה רוצה שאני יגיד שאני מצטער? אני לא צריך שתגיד לי את זה, אני לא צריך שתגרום לי להרגיש חרא, כמו הבן הכי גרוע בעולם שאפילו לא יכול לשלוט בעצמו ופוגע במשפחה שלו! באמא שלו! אני יודע כבר את כל זה, אני פאקינג חי את זה כל פאקינג יום! כל התסכול, כל הפחד, כל הכאב, כל החיים האלה שכבר איבדו כל משמעות מבחינתי!" צעק טאהיונג את מה שהיה על ליבו וגורם לאימו לדמוע כשהרגישה את כאב הבכור בכל מילה ומילה שאמר.
טאהיונג הסתכל על התקרה כשנשם עמוק וניגב את הדמעות מלחייו וחזר לחוסר ההבעה שלו בשניות "אני מצטער על חוצפתי הוד מעלתך" אמר שחור השיער כשקד לעבר לבן השיער ואשתו, הוא התכוון ללכת עד ששמע את קול אימו שגרם לו לעצור.
"אני כל כך מצטערת בני, אני מצטערת על כך שלא הצלחתי לגאול אותך מייסורייך במשך ארבע שנים" אמרה ג'יני כשהבכי והכאב מורגשים במילותיה.
טאהיונג הרים את ראשו אל התקרה כשגבו עדיין אל הוריו "אין לך על מה להצטער, אולי זה דבר טוב שלא הצלחתם" רמז טאהיונג וכל מה ששמע היה שקט.
הוא התכוון לצאת מההיכל עד שהרגיש יד על הכתף שלו, יד שגורמת לו להירתע ולהתקדם קדימה במהירות כדי להרחיק את היד ממנו עד לאי נגיעה.
"אתה לא אוהב שנוגעים בך נכון?" שאל הקול של המלך וטאהיונג הסתובב במהירות כשגילה שהיד שנגעה בו שייכת למלך, טאהיונג הוריד את מבטו וגמע.
"זה טריגר בשבילך?" שאל לבן השיער בחודרנות "תסביר כדי שנוכל להימנע ממקרים דומים בעתיד" המלך הנוכחי הסביר לטאהיונג שכיווץ את שפתיו לפני שהניד את ראשו בשלילה "אני פשוט לא אוהב שמפתיעים אותי, זה הכל" אמר טאהיונג להוריו כשמבטו עדיין משוטט בין המרצפות.
"אנא ממך, אל תעלה השערות לאוויר אם אינך יודע דבר" ביקש טאהיונג והוסיף "זה יכול לגרום לאי הבנות" כשהסתכל על שני הוריו.
"מי עשה לך את זה?" שאל המלך את בנו שחור השיער שהרים את עיניו ישר אל עיניו של המלך "מי גרם לך לכל זה בני? מי חילל את גופך בצלקות המזוויעות האלה?" שאל המלך את טאהיונג וטאהיונג גיחך כשניתק את המבט שלו מעיניו של המלך.
"דווקא הצלקות המזוויעות האלה לא מפריעות לי כל כך" אמר טאהיונג כשהדגיש את המילה מזוויעות בפניו ובפני המלכה שמיהרה לתפוס מקום לצד בעלה.
"זה לא משנה לכם מי עשה את ז-" קים הצעיר אמר אבל נקטע בידי צעקת המלך "זה בהחלט משנה לנו!! משנה לנו איפה הבן הבכור שלנו היה במשך ארבע שנים! איזה זוועות הוא עבר ואיך הוא הרגיש!! כל הדברים האלה משנים לנו טאהיונג-אה, כי מדובר בך" כשעיניו הפכו למבריקות באיטיות.
"אני לא מעוניין שאף אחד ידע איפה הייתי, אני לא מעוניין שידעו איזה זוועות עברתי ואני לא מוכן שידעו איך הרגשתי באותו הזמן, עם כל הכבוד זה הדבר האחרון שאני צריך" הסיר טאהיונג מליבו את המילים האלה והסתובב כשהיה בדרכו לצאת מחוץ אל ההיכל, לא מביט לאחור. אפילו לא לרגע.
טאהיונג יצא מההיכל כשהדלת נסגרת אחריו, ראה טאהיונג אחרי שהרים את ראשו את ג'אנגקוק קד מולו והשניים החילו ללכת לכיוון החדר של טאהיונג.
השניים נכנסו לחדר הריק, כל אחד במקומו הקבוע.
ג'אנגקוק על הכיסא וטאהיונג על המיטה, שוכב כהרגלו.
"אתה יכול לקרוא ספר ג'אנגקוק, אתה לא חייב להשתעמם איתי" טאהיונג דיבר אחרי דקות ארוכות של שקט והוסיף "אני יודע שאתה אוהב לקרוא, ריגלתי אחרייך" בקול עמוק ומשועשע מעט כשראה את פניו המופתעות של ג'אנגקוק.
"פשוט קח ספר, מוזר לי" טאהיונג התוודה וג'ון עשה את מה שביקש, הוא בחר ספר מערימות הספרים שטאהיונג הדביק לקיר בתקווה שלא יפגע מהם בטעות והתחיל לקרוא בזמן שטאהיונג הסתכל על התקרה כשראשו מלא במחשבות.
כשאחד מאותם המחשבות יושב לידו וקורא ספר.
השמש כבר שקעה לפני ששני האישים שהיו בחדר שמו לב והשמיים הוצפו בכוכבים הזוהרים ומאירים את השמיים השחורים במעט אור.
התנוחות של השניים כבר השתנו פעמים רבות מחוסר נוחות ועכשיו ג'אנגקוק יושב במיטה בזמן שטאהיונג שוכב עם הראש מחוץ למיטה והרגליים על אחד מעמודי התמיכה של המיטה כדי להזרים את הדם אל הראש.
"מ-ש-ע-מ-ם לי!" צעק טאהיונג באנחה כשהרים את רגליו והוא עשה גלגלון עד שהגיע לרצפה, גורם לשני לצחקק מעט "כבר מאוחר" ג'ון הודיע כשהסתכל על החושך שנראה בחלון הפתוח והתרומם לעמידה כשסגר את הספר והניח אותו על המיטה.
"כבר לילה? וואו." התפלא המלך העתידי שהזמן עבר כל כך במהירות וקם לעמידה גם הוא כשהוא נפרד מג'אנגקוק ונועל את הדלת אחריו.
"לפחות היה לך שימוש בשעות האחרונות" טאהיונג דיבר אל הספר שלקח לידו לפני שזרק אותו לעבר אחת הערמות.
"קאבם!" טאהיונג אמר בסיפוק כשפגע בראש הערימה והספר נשאר בראשה.