_כללית_
טאהיונג נכנס לתוך חדרו של ג'ימין לאחר שדפק בדלת ושמע את קולו של אחיו שאומר לו להיכנס.
טאהיונג נכנס אל החדר וראה את אחיו עומד ליד המיטה "היונג ת-" לפני שג'ימין היה יכול להשלים את המשפט טאהיונג חיבק אותו "אני כל כך מצטער ג'ימיני" אמר טאהיונג כשהוא הידק את החיבוק בניסיון לגרום לדמעות לא לעלות ולזלוג מעיניו השחורות
ג'ימין חיבק את אחיו בחזרה כשחיוך קטן עלה על פניו בין כל הדמעות שנפלו על הלחיים שלו.
כעבור כשתי דקות השניים ניתקו את החיבוק והתיישבו על המיטה "אל תבכה יותר" אמר שחור השיער לאחיו וניגב את דמעותיו בעזרת אגודלו.
"ה-היונג" גמגם ג'ימין וניגב את אפו "אני פו, היונג כל כך מצטער" אמר טאהיונג והחזיק את ידו של ג'ימין "התעסקתי כל כך הרבה בכאב שלי שאפילו לא חשבתי על הכאב שלך" התוודה שחור השיער כשליטף את ידו של הבלונדיני מכיוון שידע שהוא אוהב את זה.
"היונג אני כל כך מצטער, אני לא התכוונתי, אני-" ג'ימין אמר במהירות ונקטע ממילות אחיו "הרגשת אבוד, לבד, עצוב, מה שלא היית אמור להרגיש, הכל בגללי אני כל כך מצטער ג'ימין שגרמתי לך לעבור את כל זה" האח הגדול, המלך העתידי אמר כשנכנע לדמעות שאיימו לזלוג מעיניו.
"אתה לא אשם היונג, אתה לא בחרת לעזוב, אתה כאוב עכשיו ואני לא יודע איך נחטפת מחדרך אבל זה בסדר. אני מבין שקשה לך לדבר על זה, לכולם יש חוויות קשות" הסביר ג'ימין וחיבק את אחיו הגדול.
"אני כל כך מצטער על מה שעשיתי מקודם ג'ימיני, בגלל זה באתי להתנצל כשראיתי את היד שלך" הסביר טאהיונג כשהוא עדיין מתחת לזרועות אחיו.
"זה בסדר טאהיונג" אמר ג'ימין כשהסתכל לתוך עיניו של אחיו לאחר שניתק את החיבוק "לכולם יש שדים, גם אם לא מראים אותם, הם עדיין שם" הבלונדי הסביר בחיוך לתוך עיניו של המלך העתידי של הממלכה.
לכולם יש שדים.
-ערב-
_טאהיונג_
אחרי שאני וג'ימין דיברנו על החוויות שהוא חווה כשלא הייתי, ג'אנגקוק דפק בדלת ואמר לנו שההורים קוראים לנו לארוחת ערב.
את האמת שאפילו לא שמנו לב שירד הערב מרוב שהיינו שקועים בשיחה הארוכה.
אני וג'ימין החלטנו שלא ניידע את ההורים בכך שאני יודע על זה שג'ימין... ניסה להתאבד לפני שלוש שנים, הרי הם ניסו להסתיר ממני את זה עד היום.
"ערב טוב" אמרנו שנינו כשנכנסנו לתוך החדר כשנאמג'ון, ג'יני, הוסוק ויונגי כבר ישבו ודיברו בניהם "ערב טוב בניי" אמר המלך והתיישבנו.
אני יושב במקומי הרגיל, ליד המלך ומול המלכה וג'ימין ישב בין יונגי למלכה.
הוסוק ישב בקצה השני של השולחן בראש השולחן ממול המלך שישב בקצה האחר.
איך אני אמור עכשיו להגיד שאני לא רוצה להפוך למלך? אני ממש לא רוצה, אף פעם לא רציתי להיות מוכתר למלך, אין לי את ה"כישורים" לזה.
יש לי עוד שישה ימים, אלוהים אדירים.
האוכל הגיע והתחלנו לאכול בשקט עד שהמלך לבן השיער החליט לעלות את הנושא "אז איך אתה בני? מתרגש לקראת הכתרתך?" אין לך מושג כמה קים נאמג'ון, אין לך מושג כמה.
לא אמרתי כלום ולעסתי בשקט את חתיכת הבשר ששמתי בפה, אני לא יכול להגיד שלא באלי להיות מלך... אני חושב על ג'ימין... על ההבעה שלו... אני לא יכול לעשות לו את זה, עד שהוא חושב שהכל מתחיל לחזור לקדמותו.
אני לא יכול לעשות לו את זה, לא עכשיו לפחות.
"למה אתה לא אומר כלום? לא מתרגש!?" הוסוק המלך של arcade דיבר אליי, אם אני לא אומר כלום זה סימן שאני לא רוצה לדבר על זה!
"מתרגש, כמובן" אמרתי בקצרה והכנסתי עוד חתיכת בשר לפה כשהרגשתי לא נעים, רוב האנשים היו שמחים להיות במעמד שלי אבל... לא אני.
~פלאשבק~
"אני לא רוצה להיות המלך!!"
~סוף~
_כללית_
"מתרגש כמובן" טאהיונג אמר לפני שלקח עוד ביס קטן מהבשר שחתך לחתיכות.
בני המלוכה הסתכלו אחד על השני בחיוך קטן והמשיכו לדבר בניהם עד שלפתע נשמע רעש של מזלג נופל שגרם להם להסתובב לעבר מקור הרעש, הנסיך קים טאהיונג שכרגע על הרצפה.
"טאהיונג-אה!" קרא המלך כשקם מהכיסא ומיהר להתכופף לעבר בנו מחוסר ההכרה "טאהיונג תתעורר! תקראו לרופא מייד!" צעק המלך ויונגי מיהר לרוץ החוצה בזמן שהמלכה תפסה בידו של הנסיך בבכי ובהתחננות שהתעורר.
"ניקח אותו לחדרו" אמר המלך הוסוק ועזר למלך נאמג'ון להרים את טאהיונג לחדרו.
"הוא יהיה בסדר" אמר ג'ימין לג'יני שהייתה עדיין על הרצפה, בוכה ומפוחדת שמשהו יקרה שוב לבנה הבכור "אמא הוא יהיה בסדר, קומי" הבלונדיני אמר לעבר אימו בזמן שעזר לה לקום מהרצפה ולהתיישב על הכיסא כשהוא בעצמו נלחם בדמעות ובפחד.
"אני לא יכולה לאבד אותו שוב, בבקשה לא" לחשה המלכה "ג'ימין לך תראה מה קורה בבקשה, בני" אמרה המלכה לעבר ג'ימין שהתעקש ללכת איתה ולא להשאיר אותה לבד ושניהם ביחד הלכו לחדרו של המלך העתידי.
הדלת הייתה סגורה כשיונגי, הוסוק ונאמג'ון עמדו בחוץ.
יונגי והוסוק נשענו על הקיר והמלך נאמג'ון הלך הלוך ושוב מקצה אחד של המסדרון לקצה השני.
"יש חדש?" שאל ג'ימין ויונג הניד את ראשו לשלילה "הרופא מטפל בו" אמר המלך הוסוק וג'יני התיישבה על הכיסא שליד החדר שלו כשמבטה תקוע על המרצפות המבריקות.
כעבור כמה דקות ארוכות ומורטות עצבים הדלת נפתחה הרופא יצא ממנה כשהוא סוגר את הדלת אחריו "איך הוא? למה הוא התעלף?" המלך היה הראשון לשאול את הרופא.
"הוד מעלתכם" אמר הרופא וקד לעבר בני המלוכה "מה לא בסדר עם הנסיך!? תענה מייד!" צעק המלך נאמג'ון והרופא מייד אמר "לחץ דם נמוך, הלחץ דם שלו היה מאוד נמוך וגרם לו לאבד את ההכרה" הסביר הרופא.
המלכה שאלה "הוא יהיה בסדר? אתה בטוח שהוא לא נפצע או משהו?" בדאגה כשג'ימין הניח את ידו על כתפה בניסיון להרגיע אותה ואת עצמו "בדקתי כל פינה בגופו, אין סימן למחלה או לפציעה מסכנת חיים הוד מעלתכם, הוא יהיה בסדר" אמר הרופא בקידה קטנה לפני שהמלך שיחרר אותו ובני המלוכה נכנסו לחדר.
-למחרת בצהריים-
הנסיך שכב על המיטה מחוסר הכרה כשהשמיכה מכסה את גופו עד קו החזה והוא ללא חולצה.
"הוא נראה שלוו כל כך" אמרה המלכה כשליטפה את פניה של בנה הבכור, המלך נכנס אל החדר ביחד עם ג'ימין שפגש בחוץ.
"הוא עוד לא התעורר?" שאל המלך את המלכה שהנידה את ראשה לשלילה "הרופא אמר שהוא צריך להתעורר בקרוב" ג'יני הסבירה כשמבטה על בנה הבכור והשניים הנהנו בהבנה.
"אוח הבן שלי" ג'יני אמר כשליטפה את בנה והרימה מעט את השמיכה כדי לכסות אותו עד הצוואר אבל נעצרה כעיניה תפסו סימנים שונים שלא ראתה קודם לכן.
"מה...?" המלכה אמרה והזיזה את השמיכה כלפי מטה וכל הנוכחים בחדר היו יכולים לראות את הצלקות בשלל הגדלים והצורות שמוטבעות על עורו של הנסיך טאהיונג.
נראה שהצלקות נגרמו מסכינים כלשהם או חרבות.
ג'ימין השתנק ועיניו נפערו, עד היום הוא לא ראה את גופו של אחיו וכך גם שאר בני המלוכה.
הם שמעו שיש צלקות מהמפקד ג'קסון אבל לא עד כדי כך...
היו מספר צלקות התפרסו גם לחלק התחתון אבל המלכה לא הייתה מסוגלת להמשיך ולהוריד את השמיכה בגלל הדמעות שהצטברו בעיניה
בכל זאת, בפעם האחרונה שראו את טאהיונג ללא חולצה זה שהגוף שלו היה חלק, ללא שום צלקת או פגם.
"אנ-אני לא מאמי-מאמינה" אמרה המלכה בבכי ועברה באצבעותיה על הצלקות כשהדמעות ירדו מלחייה על הסדינים והרטיבו אותם.
כולם בחדר באיזשהו שלב הורידו כמה דמעות עד שמשהו הבהיל אותם.
טאהיונג קם במהירות כשמבט מוות על פניו כשהוא מחזיק בחוזקה את היד של המלכה ומרחיק אותה מהגוף שלו, המלכה נאנקה בכאב.
המלך צעק "טאהיונג!" כשהוא מיהר לתפוס בידו של טאהיונג ולנסות לשחרר את התפיסה שלו ביד של המלכה שמראה סימני כאב.
"טאהיונג תשחרר את היד!!" צעק המלך כשניסה לשחרר את האחיזה היא רק התחזקה וטאהיונג עדיין מסתכל על היד שלו במבט מוות "טאהיונג בני זה כואב" אמרה בלחש המלכה ובדמעות קטנות.
גם ג'ימין הצטרף לניסיון לשחרר את האחיזה שהכאיבה לאימו "קים טאהיונג תשחרר את היד לעזאזל!" צעק ג'ימין ולפתע טאהיונג הזיז מעט את המבט שלו ושיחרר מייד את האחיזה כשמבט מפוחד על פניו.
"אני... אני כל כך מצטער" אמר טאהיונג כשהבין מה עשה וכשראה שהצלקות שלו חשופות הוא מיהר לכסות את עצמו עם השמיכה.
"אני כל כך מצטער, אמא את בסדר?" טאהיונג אמר בכמעט דמעות כשהוא לא זז "אני בסדר טאהיונג-אה" אמרה המלכה כשהחזיקה בפרק כף ידה האדום וטאהיונג הסתכל מסביב וראה את אביו עם מבט מפוחד ומרחם על פניו.
טאהיונג הבין ששוב זה קורה, שוב פעם הוא תוקף, שוב פעם החיה שבו יוצאת החוצה ונלחמת, המפלצת שניסה לשמור בתוך הכלוב.
אם לא מול כולם, לפחות מול משפחתו. האנשים היחידים שזוכרים אותו בתור מישהו שהוא לא.