_כללית_
טאהיונג יצא מהחדר בבגדים המלכותיים והכתר על ראשו, הוא התעלם מכל חייל או שומר או משרת שניסה לומר לו משהו והוא המשיך לכיוון היכל המלך.
הדלתות נפתחו בפניו והוא נכנס פנימה כשהדלתות נסגרות אחריו "כאן קיבלתי את ההודעה שאני יהפוך למלך" אמר טאהיונג לעצמו כשנזכר בהודעת המלך לגבי הכתרתו ונאנח "והנה אני כאן, אחרי ארבע שנים" אמר טאהיונג בחוסר הבעה כשעלה אל עבר כס המלכות.
"הרבה השתנה מאז" אמר טאהיונג בחיוך מריר "יותר מבדרך כלל" אמר טאהיונג בגיחוך והתיישב על הכיסא של אביו בשילוב רגליים "זה לא המקום שלי" טאהיונג אמר בקול בטוח ויציב כשנאנח ונשען אחורה.
"אני לא מאמין שהפרתי את השבועה שלי" אמר טאהיונג ועצם את עיניו ואז גיחך כשפקח אותם "כל פעם שהייתי סוגר את העיניים הייתה יורדת דמעה אז" טאהיונג מלמל כשנזכר בכל הפעמים של העצבות שקרו לפני שנים.
"אוח לאן הגעתי!" טאהיונג צעק באנחה בתוך ההיכל הריק והגדול עד שהשתתק כששמע צעדים רבים מהירים מבחוץ והניח שאלה משפחתו שהגיעה.
הוא צדק, הדלתות נפתחו וחשפו את משפחת המלוכה ואת יונגי בניהם.
טאהיונג נשך את שפתו התחתונה כשראה שכולם או בוכים או עם דמעות חלקיות בעיניים.
הוא קם מהכס וירד במדרגות באיטיות לעבר אימו שרצה אליו "אלוהים אדירים! תודה שהחזרת אליי את בני!" צעקה המלכה ג'יני בבכי וחיבקה את בנה בחוזקה, לא רוצה לעזוב וטאהיונג מצד אחד היה שמח ומצד שני היה עצוב אבל עדיין הוא חיבק את אימו בחזרה וליטף באיטיות את כתפה.
"זה בסדר, אני פו" אמר טאהיונג כשדמעות החלו לעלות לעיניו אך הוא מייד השתלט עליהם ולא נתן להם לרדת או להיראות.
"אני לא מאמינה שאתה פו" אמרה אימו וניתקה את החיבוק כדי להסתכל על פניו של בנה הבכור עם עיניים מלאות בדמעות "כל כך גדלת" אמרה ג'יני והניחה את ידה על הלחי הימנית של בנה אך לא ציפתה שיזוז מעט כדי להתחמק.
"אני בסדר אמא" טאהיונג אמר כשניסה להראות רגשות או להעלות חיוך אבל כל מה שהצליח לעשות היה חיוך קטנטן, שבקושי אפשר לראותו.
"טאהיונג-אה" אביו אמר וחיבק את טאהיונג בזרועותיו הגדולות כשג'יני זזה מעט כדי לתת להם להתחבק "איפה נעלמת בני? איפה!? חיפשנו אותך בכל מקום" אמר המלך באנחה כשדמעות קטנות ירדו מעיניו "אני בסדר עכשיו אבא" אמר טאהיונג כשהוא לא מרגיש בנוח עם כל המייצג הזה.
אביו שיחרר את חיבוק והסתכל אל תוך עיניו של בניו כשתפס בכתפיו אבל הבעה מבולבלת הופיעה על פניו כשעיניו של בנו, לא נראו כמו שנראו פעם.
"ג'ימין" טאהיונג קרא לאחיו שהדמעות שלו כבר טפטפו והרטיבו את כל בגדיו "אתה לא שמח לראותי?" שאל טאהיונג באנחה קטנה שסקר את אחיו הקטן שהחזיק בזרועו של הנסיך יונגי "לך לאחיך ג'ימיני" אמרה המלכה וג'ימין עדיין עמד שם כשהדמעות לא מפסיקות לרדת והלם על פניו.
טאהיונג גיחך מעט והלך לעבר אחיו הקטן, הוא חיבק אותו ולא עברה שנייה והבלונדיני חיבק אותו בחזרה "היונג" ג'ימין מלמל בבכי וטאהיונג חיבק אותו חזק יותר כשהוא מלטף את ראשו.
"אני כאן, היונג כאן" אמר טאהיונג שוב ושוב בזמן שליטף את ראשו של אחיו עד שנרגע.
"יונגי" טאהיונג אמר ויונגי חיבק אותו חיבוק מלא בגעגוע "אני בסדר" אמר טאהיונג לפני שעוד מישהו ישאל והוא ישתגע לגמרי.
אחרי כמה שניות הם ניתקו את החיבוק וכולם הסתכלו על טאהיונג "אל תסתכלו עליי ככה" טאהיונג אמר כשמצא את המבט הזה מעיק והוא הסתכל על האריחים ברצפה "אנחנו רק לא מאמינים שאתה כאן, מולנו ב-" אמר הנסיך יונגי וטאהיונג המשיך אותו "בחיים? אני לא ימות כל כך מהר אתם לא יודעים?" שאל טאהיונג כשמבטו עדיין מטייל בין האריחים שברצפה.
"אנחנו יודעים, זה למה לא הפסקנו לחפש אותך טאהיונגי, איפה היית כל הזמן הזה?" שאל המלך בדאגה ותפס את ידו של הנסיך שמיהר להזיז ולשחרר את המגע.
"אני בסדר" אמר טאהיונג כשראה את המבטים המודאגים שמצא כמעיקים "רק אל תסתכלו עליי ככה" טאהיונג אמר והאחרים הסתכלו אחד על השני "בני לאן נעלמת? מישהו עשה לך משהו? מישהו חטף אותך?" שאלה אימו בדאגה וטאהיונג הניד את ראשו בשלילה.
"לא קרה כלום, אף אחד לא עשה לי כלום" טאהיונג אמר בקצרה ושקט שרר בהיכל עד שבטנו של טאהיונג התחילה לקרקר.
"אתה רעב טאהיונג-אה? אני מייד יודיע לשפים שיכינו אוכל" אמרה המלכה ומיהרה החוצה בחיוך ענק "יונגי אתה רוצה ללוות אותי?" שאלה המלכה ויונגי מייד הנהן לחיוב ושניהם יצאו ביחד מהחדר.
משאירים את ג'ימין, טאהיונג והמלך לבדם.
ג'ימין הלך מייד לחבק את מותנו של אחיו בחיבוק צד כשאחיו שזז מעט בחוסר נוחות אבל לבסוף תפס את כתפיו של ג'ימין באנחה קטנה.
המלך שם לב לחוסר הנוחות של טאהיונג עם זה שנוגעים בו אבל לא אמר דבר "בואו נלך לטייל קצת" אמר המלך וג'ימין הנהן בחיוב כששחרר את טאהיונג אבל עדיין תפס בזרועו.
המלך הסתכל על ההבעה של טאהיונג כשאחיו נגע בו, הוא ידע שמשהו לא בסדר, הוא הסתכל לתוך עיניו שלא הזכירו אפילו במקצת את טאהיונג שהכיר ונאנח מעט כשהשלושה יצאו החוצה אל החצר.
"אתה זוכר את העץ הזה טאהיונג-אה?" המלך אמר והסתכל על העץ ששני האחים זכרו "כן טאהיונגי אתה זוכר? שהיינו קטנים רציתי לעלות על העץ שלמרות שאמא ואבא לא הסכימו לי" הסביר ג'ימין בחיוך גדול כשנזכר בזיכרון הילדות.
"אז אחרי שהם הלכו עליתי למעלה ופחדתי לרדת" ג'ימין אמר בצחקוק "ואתה הצלת אותי, אמרת לי לא לזוז ושתבוא לקחת אותי אבל גם אתה פחדת לרדת אחרי שעלית" הבלונדיני חייך למראה הזיכרונות.
"בסוף שנינו נפלנו ונחתכנו מהענפים" ג'ימין אמר כשהחזיק בידו וחשף את הצלקת שלו "גם לך יש צלקת ביד ימין לא?" שאל ג'ימין ולקח את ידו של אחיו והפשיל את השרוול כדי לראות את הצלקת אבל לא ציפה לראות עוד צלקות ליד הצלקת שקיבל שהיו ילדים.
טאהיונג שעדיין היה בטרנס הזיכרונות לא שם לב שג'ימין השפיל את שרוולו עד שהרגיש את המבטים של אביו ואחיו, הוא הסתכל וראה שהיד המצולקת שלו חשופה.
הוא הסתכל על היד ומיהר למשוך את השרוול כלפי מטה, להסתיר את הצלקות.
"היונג" ג'ימין אמר וטאהיונג הסתכל הצידה כשהוא מקלל בליבו "איך קיבלת את כל הצלקות האלה?" ג'ימין שאל כשהוא מנסה לקחת את ידו של אחיו בדאגה אבל שחור השיער הזיז את ידו כל פעם שידו של ג'ימין התקרבה אליה "זה לא עניינך ג'ימיני" טאהיונג אמר והמשיך ללכת בגינה, משאיר את אחיו ואביו מאחור כשהם מסתכלים אחד על השני בדאגה.
כשהם הסתובבו כדי להתקדם אל עבר טאהיונג הם ראו אותו מרחוק עומד מול שיח ורדים גדול כשהוא בוחן אותו בקפידה, הוא מלמל משהו שהשניים לא יכלו לשמוע.
השניים הסתכלו איך טאהיונג מתעניין בוורדים שהיו בשלל צבעים וחייכו להם "הוא יהיה בסדר" המלך אמר לבנו הצעיר שהנהן לחיוב "אאוץ'!" שמעו שני בני המלוכה וניתקו את המבט שלהם והסתכלו על טאהיונג שהסתכל על אחת מהאצבעות שלו.
הבלונדיני והשיער הלבן מיהרו אל טאהיונג שהמשיך להסתכל על הדם שזלג מאצבעו אל הדשא, אביו הוציא ממחטה והפעיל לחץ איתה על אצבעו המדממת של נסיך שחור השיער "אתה בסדר? זה כואב?" שאל המלך וטאהיונג הניד את ראשו לשלילה כשהרים את ראשו ופגש במבטיהם של אביו ואחיו.
"הוד מעלתכם האוכל מוכן" באה אחת המשרתות כדי להודיע בהוראת המלכה, המלך הנהן לחיוב ואמר לטאהיונג שיפעיל לחץ על הפצע עד שיפסיק לדמם בזמן שהם הולכים לארוחת הבוקר בפעם הראשונה מזה 4 שנים.
טאהיונג הנהן לחיוב אבל ברגע שהשניים לא הסתכלו, הוא הוריד את הממחטה כי ידע שזה רק פצע קטן והדם כבר הפסיק לזרום.
"בוקר אור בניי ובעלי, בואו שבו" אמרה המלכה בחיוך ענקי ברגע שבני משפחתה נכנסו לחדר, הם נכנסו והתיישבו במקומות שלהם כמו פעם והתחילו לאכול.
"אז מה... אתם מתחתנים?" שאל טאהיונג את אחיו ויונגי שישבו מולו וג'ימין נחנק "מ-מה!?" צעק ג'ימין ויונגי חייך מתגובת ארוסו ומזג לאהובו מים.
"איפה, לא איך אתה יודע?" שאל ג'ימין את אחיו הגדול "שמועות, אני מבין שזה נכון מהתגובה שלך" טאהיונג אמר בחוסר הבעה אבל גיחך לבסוף "מזל טוב" אמר טאהיונג לפני שלקח ביס מהסטייק שהכינו עבורו.
"טאה-טאה היונג" ג'ימין אמר בחיוך לעבר אחיו שהתעסק בנגיעה בסטייק עם המזלג, בוחן אותו "אם תשבור לו את הלב, אשבור לך את המפרקת" טאהיונג הזהיר כשחתך את הסטייק "אתה מכיר אותי טאה, אני לא אפגע באחיך אף פעם" יונגי אמר והסתכל על ג'ימין שחייך אליו.
"אני בטוח" אמר טאהיונג כשהרים את מבטו מהסטייק שחתך לקוביות והחליף בין הצלחות שלו לשל ג'ימין המחויך לעומת טאהיונג שנשאר עם פנים חסרי הבעה.
טאהיונג לקח כמה ביסים מהסטייק ומהסלט שהוגש לידו עד שהניח את המזלג והסכין על המפית ואמר "סיימתי לאכול, אני הולך לנוח בחדרי" כשהוא קם מהכיסא אל עבר היציאה.
"אבל לא אכלת הרבה, אתה לא רוצה להמשיך לאכול?" שאל המלך את בנו הבכור שהניד את ראשו לשלילה "אני מלא" אמר לפני שיצא סופית מהחדר והדלתות נסגרו אחריו.
"הוא לא אכל כלום" מלמלה המלכה באנחה קצרה ופרצוף מודאג "הוא צריך להתרגל מלכתי, הוא חי בחוץ הרבה זמן, אי אפשר לכפות עליו" הסביר המלך כשגם הבעתו הייתה מודאגת והזוג הטרי הסכימו בהנהון.