-לפני ארבע שנים-
_כללית_
הבוקר הפציר בחדרו של מלך ממלכת BTS שהתמתח במיטתו לפני שהסתכל על המלכה שישנה לידו בחיוך קטן "בוקר טוב" לחש וקם מהמיטה בשקט כדי לא להעיר את המלכה הרדומה.
הוא התלבש בבגדים מלכותיים, שם את כתרו על ראשו ויצא מהחדר ללא רעש מיותר.
"בוקר טוב הוד מעלתך המלך" בירך הנסיך קים ג'ימין "בוקר טוב בני, הערת את אחיך?" שאל לבן השיער וג'ימין הניד את ראשו לשלילה "הוא לא רוצה לקום אבי המלך, ניסיתי בכל כוחי אבל הוא גדול מידי וחזק מידי בשבילי" אמר הנסיך הצעיר והמלך נאנח קלות כשהנהן לחיוב וניגש לחדרו של בנו הבכור, המלך העתידי.
הוא דפק בדלתו ושמע את קולו של בנו שאומר להיכנס, הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה כשהוא רואה את שחור השיער יושב במיטתו כשהוא מכוסה בשמיכה עד מותניו.
"בוקר אור בני" בירך המלך בחיוך כשסגר את דלת החדר "בוקר טוב אבא" אמר טאהיונג כשהוא משפשף את עיניו בניסיון לפקוח אותם "שוב ישנת מאוחר בני? תיקח הפסקה מהלמידה ותנוח לשם שינוי" נאנח בעל הגומות כשראה את כל הספרים, הדפים, העטים הנובעים והציורים שמפוזרים ברחבי החדר, מונעים ממנו ללכת האופן רגיל וגורמים לו להיזהר ולבדוק כל צעד קטנטן שלו.
"אני רוצה להיות מלך טוב אבא, אני מחכה לזה" אמר טאהיונג בחיוך כשפקח את עיניו כדי לראות את אביו שהתיישב ליד מיטתו "אני יודע בני, בגלל זה אני רוצה שתגיע למעמד הזה כשאתה חי" אמר המלך בחיוך, חושף את גומותיו "אתה רוצה שאני ימות?" שאל הנסיך כשהבליט את שפתו התחתונה בעצב אבל כשראה את בהבעת פניו של אביו מייד חייך "אני צוחק, אל תדאג אני לא ימות כזה מהר!" אמר המלך העתידי והמלך נאנח "אני אף פעם לא יבין את חוש ההומור שלך בני" הוסיף גם נאמג'ון "קדימה, קום ותתארגן, ארוחת הבוקר טרם מוכנה" קם המלך מין המיטה, נותן חיוך אחרון לפני שיוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת.
"אני שונא להעמיד פנים" טאהיונג אמר בגלגול עיניים ברגע שהדלת נסגרה והוריד את החיוך שנתן לאביו כשנאנח בעצבנות וקם מהמיטה, בועט בספרים ובמחברות שדאג לסדר לפני שהלך לישון אתמול.
"עלאק להיות מלך טוב, אני פאקינג יהיה בן 18! מי ירצה להיות מלך בגיל הזה!?" מלמל טאהיונג בכעס כששטף את פניו וצחצח את שיניו.
ההכנות ליום הגדול לא מפסיקות להיערך כבר מלפני שבועיים וטאהיונג ידע כבר לבד מה הולך לקרות עוד לפני שאביו ניגש אליו ולספר לו את הבשורה, הוא הולך להפוך למלך העתידי של הממלכה.
וכל ההצגה הזאת שהוא בנה? הוא בונה אותה כבר במשך שבע שנים, בתקווה שהמלך יעזוב אותו לנפשו בענייני המלוכה וייתן לו שקט מהממלכה שהוא כל כך שונא.
"אייש הספרים המחורבנים האלה" קילל טאהיונג כשנתקע באחד הספרים "אני שונא את ההצגות האלה" מלמל טאהיונג כשהלך לעבר הארון והחליף את הפיג'מה שלבש בבגדים המלכותיים שכל כך שנא "בשביל מה ללבוש את זה, אם אני אמור להיות בבית?" שאל טאהיונג במבט מזועזע ונאנח כשעזב את הבגדים שנפלו על הרצפה ונשכב על המיטה, בבוקסרים בלבד.
"אני רוצה להיות חופשי" מלמל טאהיונג בשקט, הדבר היחיד שחסר לו זה שישמעו אותו.
דפיקות נשמעו בדלת "בני?" הקול שייך אל המלכה, טאהיונג קם במהירות מהמיטה כאילו היה אחוז בשד "רק רגע!" צעק טאהיונג כשלקח את הבגדים שהשאיר ברצפה ולבש אותם מהר "הכל בסדר טאהיונגי?" שמע טאהיונג את קול אימו המלכה "רק רגע אמא" אמר טאהיונג הפעם בקול שליו כשמיהר לסדר את הספרים שבעט לערמה מסודרת.
"כן הוד מעלתך המלכה?" שאל טאהיונג בחיוך כשפתח את הדלת לאימו המחייכת "באתי לקרוא לך לארוחת הבוקר, היא מוכנה" אמרה ורודת השיער אל בנה בחיוך שקיבלה בחזרה "אני כבר בא, אני רק יסדר את החדר מעט" אמר הנסיך למלכה שהנהנה לחיוב והביאה חיבוק לבנה לפני שהלכה.
טאהיונג סגר את הדלת והוריד את החיוך, שלא תבינו לא נכון הוא לא שנא את הוריו.
הוא שנא את המקום הזה ואיך שהוא השפיע על כולם, כאילו כולם חיים בתוך עולם אחר שעשוי מצמר גפן מתוק ומלא דובוני אכפת לי מרקדים להם כשהם בארמון.
"בוקר טוב הוד מעלתכם" טאהיונג העלה את החיוך כשנכנס לתוך החדר הענקי שידוע בתור חדר האוכל של משפחת המלוכה.
"הו מין יונגי, אני רואה שאתה כאן" אמר טאהיונג בחיוך כשראה את חברו היחידי ובעל בריתו, מין יונגי "הנסיך טאהיונג, בוקר טוב" אמר יונגי בחיוך שטאהיונג דאג להחזיר אליו כשהתיישב והאוכל הוגש על השולחן.
"אז איך אתה בני? מתרגש מהכתרתך הקרובה?" שאל בעל הגומות שהוא חושף אותם לכל הסובבים "מתרגש?" שאל טאהיונג בחוסר הבעה ואז חייך "בטח שאני מתרגש, סוף כל סוף אני יסב לך גאווה" אמר נסיך שחור השיער לאביו וחייך גם לאימו "מתי ההכתרה באמת?" שאל הנסיך יונגי וטאהיונג התעסק בצלחתו "עוד יומיים" אמרה המלכה לנסיך שהנהן לחיוב והמשיך לאכול.
"אח שלי יהיה המלך הכי טוב ביקום" אמר ג'ימין בחיוך אל אחיו ואז קלט את המבט של אביו "חוץ ממך אבי המלך" אמר ג'ימין בחיוך מובך וטאהיונג גלגל עיניים ברפלקס.
"שכחתי את חדי הקרן" טאהיונג מלמל כשנזכר בתיאור שתיאר במחשבותיו על העולם שכולם חיים בו "מה אמרת טאהיונג-אה?" שאל הנסיך יונגי ששמע מלמול מעברו של הנסיך "אה? אמרתי תודה לג'ימיני" אמר טאהיונג והרגיש הקלה שהאחר הנהן לחיוב ובלע את זה.
_טאהיונג_
כשהסתיימה הארוחה, ברחתי לחדר שלי.
נופל על המיטה ונותן לכמה דמעות ליפול מעיניי, אני באמת שונא את הארמון הזה.
כמה שאני אוהב את ההורים שלי ואת אחי הקטן, אני שונא את זה שהם חיים בעולם שהם יצרו לעצמם.
בהתחלה גם אני חייתי בעולם הזה, עד שראיתי משהו שלא הייתי אמור לראות.
משהו ששינה את כל התפיסה שלי כלפי העולם והארמון בפרט.
לא כולם שמחים כמו משפחת המלוכה, לא כולם חיים עם כפית זהב בפה וחיוך על הפנים.
לא כולם מאושרים והבנתי את זה על בשרי.
גם הקטע הזה של המלוכה, בשביל מה זה טוב הכתיר אותי דווקא ביום ההולדת שלי?
העולם הזה לימד אותי כמה דברים ואחד מהם זה איך לזייף דברים, לזייף חיוך, לזייף שמחה, לזייף אכפתיות...
אני שונא את הארמון הזה, אני חייב להעמיד פנים שאני מישהו שאני לא, אבל לפחות כאן בחדרי אני יכול להיות עצמי, קים טאהיונג האמיתי.
כולם חושבים שאני טוב בשום דבר חוץ מללמוד.
ללמוד? אני לא מסוגל לקרוא משפט בספרים המוזרים האלה ולהבין משהו, במקרה הטוב אני מבין דרך הציורים ובמקרה הרע אני מעיף את הספר קיבינימט.
זה מה שהיה עד לפני המקרה.
הייתי ילדותי ומפונק אבל אני כבר לא אותו הילד המפונק שהייתי אז.
הם חושבים שאני חלש פיזית, הם כולם טועים.
הם פשוט לא יודעים מה קורה בחדר הענקי שלי כשאני לבד.
כשהלכנו אני ואחי ג'ימין לצוד ביער, כמובן שניסיתי להתחמק מזה כי אני כאילו לא יודע לעשות כלום אבל יצא שהצלתי אותו מחזיר בר בלי שהוא שם לב אבל זה מקרה אחר לגמרי.
בקיצור אני וג'ימין הלכנו לצוד בנשירים (סוג של יער) עם חיילים, אני חיפשתי חתיכת עץ שאני יוכל לגלף בזמן שג'ימין ניסה לחפש טרף עם החיילים שליוו אותנו.
בקיצור כשהגעתי בחזרה למבצר גילפתי קשת, הכנתי קשת כמו של חיילי הארמון והייתי מתגנב כל פעם אחרי האימונים של האימון שלהם בלילות כדי לקחת כמה חצים מהאדמה.
וככה הפכתי את החדר שלי למתחם אימונים פרטי, אני רוב הזמן בחדר כך שאם אני לא לומד ואני לא לומד אז אני ינצל את הזמן שלי באימונים.
החדר שלי ענק למי שלא הבין, וענק זה ענק.
קמתי מהמיטה וזזתי את הפחון הקטן שיש לי בחדר שמסתיר בליטה קטנה ברצפה, הוצאתי את החתיכה של הריצוף והוצאתי את הקשת והחיצים שהחבאת בתוך התא הקטן והמוסתר שלי.
הספרים היו בצד הערימה כך שיכולתי לזוז בחדר בחופשיות, אני אוהב ליצור דברים מעץ כך שלא רק הקשת והחיצים נמצאים בתוך התא הקטן והמוסתר אלא גם כך מיני דברים מעץ שגילפתי במהלך השנים.
זאת התרפיה לבדידות שלי.
אני מרגיש כאילו מושכים אותי לתוך העולם המושלם שמשפחת המלוכה יצרה לעצמה.
החלטתי לצבוע את הקשת בצבעים שאהבתי מאז שהייתי קטן, לפחות זה לא השתנה.
צבעתי את הקשת בצבע תכלת ואחר כך ציירתי עליה כל מיני צורות שנראות כמו ספירלות בצבע לבן.
את החיצים צבעתי עשרה מהם בלבן וחמישה מהם בצבע בכחול רויאל.
חיכיתי עד שהם יתייבשו ואז החלטתי לנסות ולראות איך הם מרגישים לאחר הצביעה.
מושלם.
-למחרת-
_כללית_
דפיקה נשמעה בדלתו של הנסיך שחור השיער והעירה אותו משנתו אבל הוא לא ענה והדלת ניסתה להיפתח ללא הצלחה.
"טאהיונג היונג!" נשמע הקול של הנסיך ג'ימין מהדלת וטאהיונג נאנח כשקבר את ראשו בכרית הנוחה "הגיע הזמן להתעורר!" הוא דפק שוב בדלת ללא הפסקה עד שטאהיונג צעק בעצבים "אני ער, תפסיק לדפוק!" בקול עמוק כשהכעס נשמע כאילו יצא מנשמתו, מה שהיה נכון לגמרי.
הדפיקות הפסיקו וטאהיונג הבין מה הוא עשה, הוא צעק עכשיו על אחיו שלא עשה שום דבר חוץ מלהעיר אותו.
הוא קם במהירות, סובב את המנעול ופתח את הדלת שחשפה את ג'ימין עומד עם דמעות בעיניו "בוא" טאהיונג אמר בחיוך בשביל אחיו והושיט את ידו כדי שאחיו יחבק אותו.
כמה שהוא שנא את הארמון ואת העולם שבו משפחתו חיה הוא עדיין אהב את אחיו והבין אותו, הוא רוצה שאחיו ימשיך לחיות בעולם הזה גם אם הוא שונא אותו כי זה מה שעושה את ג'ימין שמח.
הנסיך הצעיר מיהר להיכנס בין זרועותיו של אחיו, דוחף אותו אחורה אל עבר החדר וגורם לכך ששניהם נפלו על ערמות הספרים שטאהיונג דאג לבלגן לפני שהלך לישון.
"הנסיך טאהיונג אתה בסדר?" ג'ימין שאל כשהוא מעל טאהיונג שגנח בכאב "כן אני בסדר, רק אם אפשר לקום?" שאל טאהיונג את אחיו שעדיין הסתכל עליו בדאגה ולא שם לב שהוא עדיין עליו, מוחץ אותו.
"כן, כן!" ג'ימין אמר במבוכה וקם במהירות לעמידה, עוזר גם לאחיו לעמוד "נפצעת?" שאל טאהיונג את אחיו בדאגה שהתפוגגה ברגע שהניד את ראשו בשלילה "באת להעיר אותי ג'ימיני?" שאל טאהיונג כשפרע את שערו של אחיו הקטן "יאפ! מחר זה היום הגדול טאהיונג היונג! או שאני צריך לקרוא לך הוד רוממותך?" שאל ג'ימין וגרם לטאהיונג לעוף במחשבותיו.
"הכל בסדר טאהיונג?" שאל ג'ימין את טאהיונג ונגע בכתפו כדי להעיר אותו מהטרנס שנכנס אליו "כן, ברור שאני בסדר" אמר טאהיונג באחד החיוכים הכי מזויפים שאי פעם ייצר.
"אמא ואבא אמרו לי לקרוא לך לארוחת בוקר, היא תהיה מוכנה בעוד חצי שעה" אמר הבלונדיני בחיוך וקפיצה קטנה "האמת החלטתי שאני ינוח בחדרי היום" אמר טאהיונג כשגירד בעורפו.
"הו? באמת? בסדר! אני יגיד לאמא ואבא שנאכל לבד, אבל תאכל איתנו צהריים?" שאל ג'ימין את אחיו הבכור בחיוך שהנהן אליו בחיוך קטן וליווה את אחיו אל מחוץ לחדר.
"ידעתי שאין שימוש לספרים במזדיינים האלה" טאהיונג קילל ברגע שסגר את הדלת ויישר את גבו "לעזאזל, רק כאב הם נותנים" מלמל טאהיונג כשבעט בערמות המפוזרות של הספרים העבים.
"מחר אני הופך למלך הבא של BTS אה?" שאל טאהיונג את עצמו וחזר למיטה שכבר לא כל כך נוחה לו.
"אני לא מאמין שזה קורה" נאנח טאהיונג כשהתיישב על המיטה, מוותר על השכיבה והרצון להירדם אז החליט להתאמן עוד בחץ וקשת.
עברו שעות שבו טאהיונג התאמן בכל מיני דברים שהם לא למידה, הוא עשה הכל כדי לנסות להשכיח את העובדה שמחר הוא הולך להיות המלך של הממלכה.
טאהיונג אכל עם משפחתו ארוחת צהריים וארוחת ערב ועכשיו הוא בחדרו מוקדם מהרגיל בהוראת המלך המכהן, הוא התיישב על הכיסא שבחדרו כשרגלו לא הפסיקה לזוז מהלחץ.
"אני לא יכול להיות מלך, אני לא מוכן לשיט הזה" טאהיונג מלמל כשרגלו לא הפסיקה לקפוץ "אני יכול לזייף חיוכים עד סוף ימיי אבל אני לא יכול להפוך למלך" אמר המלך העתידי והוסיף "אני לא יכול להפוך למלך, אני עוד צעיר לעזאזל הם לוקחים לי את השנים הכי יפות שלי ולוכדים אותי בתוך כלוב"
טאהיונג צדק במילותיו, אכן המלך והמלכה הגבילו את היציאה של הנסיכים מהארמון יותר ויותר עם הזמן עד למצב שהם לא יכלו לצאת יותר מהארמון.
הרי היה להם הכל בארמון, כל מה שהם ביקשו להישג ידם.
הכל, חוץ מחופש בחירה.
"אני לא רוצה להיות מלך ואני לא סובל את הארמון הזה אז למה הם מכריחים אותי!?" אמר טאהיונג בכעס כשנעמד, הוא החליט מה הוא צריך לעשות.
מה אתם חושבים על הפרק?