בוקר,היא קמה
לובשת בגדיה,עוטה מסכות על פניה,
מגיעה לאותו מרחב שבאוזניי אחרים הוא
ה״מקום הבטוח״,
כשליבה זועק רוצה לנוח,
היא מחלקת קפה בכוסות קרטון שבטח יזרקו לאחר שימוש יחיד,
ובאותה נשימה מוזגת את נשמתה לכל אחד שרק מטה כוסו ואת ליבה מרעיד,
והסוף אותו סוף, היא רק רוצה לפרוש,
העומס לוחץ עליה
אך היא בראש,ואותם לא תוכל לנטוש,
היא חייבת להמשיך,
במיוחד כאשר מחשיך,
אז היא תאמין,
תאמין בכל השירים שמספרים סיפור אחר ,
אולי כך תתחלף איתם,
היא תאמין באותם מילים ,
כי אין מה לעשות,
לזה הם קוראים ״חיים״ ,
המטרות ברורות ,
אך הדרך מזמן מכוסה ורצופה בורות ,
היא מחכה לשמש שתאיר עליה, תאיר את החושך שהיא אימצה לה כבית ,
אבל כרגע אותו חושך הוא המקום שלה,
זה שבאוזניי עצמה היא מציינת כ״מקום הבטוח שלה״.