החושך מבחוץ משווה צבעו אל הפנים,
הרעש נהיה שקט כמו הים בלילות החורף הקרים,
הזמן הפך תיקתוק מחוג קטן,
ורק אלוהים בורח רחוק מכאן,
רחוק מהבועות, בין חדרים ורגשות נסתרים,
יש אחד שלא זוכר ממה לברוח,
או מה טורד נפשו, לא נותן מנוח,
אין חלום בתוך כל התופת,
תורם כולו למטרות של ריק,
אורו כבה כאור הנרות כשניסה אותם להדליק,
מחפש דרך לאמונה מחוץ לנגלה לו,
רגיל לומר סביר,
לא כי רע לו, לא כי טוב, כי אין בו עוד כח לאהוב,
לאהוב את החסר, לקדש את השלם החצוי,
בסופו של יום נשאר עם המצוי,
תנסה להכחיש תמצא עצמך שוקע בחיבוק,
רק כי לא היית מוכן לומר: ״אני דפוק״.
