הארי החנה את מכוניתו מחוץ לחנות התקליטים, השעה הייתה תשע בערב והמשמרת של לואי הסתיימה.
הוא עצר על עקבותיו מול החנות כשראה את לואי עומד בצד אחד של דלפק הקבלה, בחור עומד בצד השני ומצחיק את לואי.
הארי אפילו לא הבין למה הבחור עדיין שם, זה שעת הסגירה. גם אם זו לא הייתה שעת הסגירה, הוא לא צריך להיות שם ולהצחיק את החבר שלו.
הוא נכנס לחנות כשגבותיו מקומטות, פניו של לואי אורו כשראה אותו. "האז! אתה כאן."
הוא ניגש אליו וחיבק אותו, מנקר את לחיו. זרועותיו של הארי נכרכו אוטומטית סביב לואי, עדיין מסתכלות על הבחור.
"הארי סטיילס, נעים להכיר אותך." הבחור חייך אליו והושיט את ידו כדי ללחוץ, הארי היסס מעט אבל לחץ את ידו, הזרוע השנייה כרכה בחוזקה סביב לואי.
"אפשר לשאול מי אתה?" לפני שהבחור הספיק לדבר לואי דיבר, כבר ידע למה הארי מתכוון.
"האז, זה אדם, הוא עובד חדש אז הבוס אמר לו להצטרף לאחת המשמרות שלי כדי ללמוד את העבודה."
לואי שפשף את גבו של הארי כדי לנסות להרגיע אותו, "אדם, זה הארי, החבר שלי."
"כן, חשבתי, כשנישקת את הלחי שלו." אדם הנהן. הארי הנהן, מביט בו פעם אחרונה לפני שפנה ללואי, "אתה מוכן ללכת הביתה?"
"כן, אני פשוט אקח את הדברים שלי." לואי הנהן, אבל אדם מיהר להעביר לו את הטלפון שלו, ואפילו עזר לו להכניס אל הז'קט שלו.
לואי היה קצת מופתע אבל נתן לו לעזור, הוא הודה לו והם יצאו מהחנות, נעלו אותה.
"היה נחמד לבלות איתך היום." אדם אמר ללואי בחיוך, לואי החזיר את החיוך והנהן, "כן, זה היה נחמד."
"מקווה שניפגש שוב?"
"אני-אני מניח."
אדם חייך ועטף אותו בחיבוק, שם לב לאופן שבו הארי מסתכל עליו.
לואי היה הראשון שנסוג, הוא הרגיש את עיניו של הארי בוערות בגבו, "אני צריך ללכת עכשיו."
"בסדר, נתראה מאוחר יותר." אדם חייך אליו חיוך אחרון והלך.
לואי פלט אנחה קטנה ופנה אל הארי, שעצר את עצמו מלרוץ אחרי הבחור ולהרביץ לו בפניו.
"האז, שום דבר לא קורה בינינו ואתה יודע את זה." לואי נאנח ולקח את ידו בידו, "בוא נלך הביתה עכשיו."
הם נסעו בשתיקה, לואי לא העז לומר מילה, הוא ידע שהארי כועס.
הארי החנה את המכונית במגרש החניה, הם יצאו, לואי נרתע כשהארי סגר את הדלת בחוזקה.
הם נכנסו לבית, לואי הוריד את הז'קט ופנה אל הארי, שהקיש ברגל על הרצפה בכעס.
"הארי -"
"מה לעזאזל, לואי?! ברור שהבחור הזה רוצה אותך, אז תתקדם ותיתן לו לחבק אותך ככה!?"
"זה היה ידידותי -"
"טוב, זה לא נראה ידידותי כשהוא הסתכל למטה על התחת שלך בזמן שחיבק אותך!"
"ה-הוא הסתכל?"
"פאק, לואי, כן הוא הסתכל! אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב על כל המהלכים שהוא עשה עליך במשמרת, אז אם המנוול לא יבין שאתה שלי אני אצטרך לדעת הוא יבין בדרך הקשה."
"טוב, אתה לא יכול פשוט להמשיך ולהרביץ למי שנחמד אליי! שנינו יודעים טוב מאוד שאני לא מחפש אף אחד אחר. אני יוצא איתך, בסדר?-"
"הוא נגע בך כמו שאני צריך לגעת בך! ואתה יודע מה יותר גרוע? אתה נותן לו. נתת לו לגעת בך -"
"לא עשיתי -"
"כן, לעזאזל עשית זאת! הוא חיבק אותך והצחיק אותך -"
"את כועסת בגלל שהוא הצחיק אותי?! הארי -"
"אני משתולל כי נתת לבחור הזה לגעת בך כשיש לך חבר! זה לא בסדר, לואי, כל כך לא בסדר!"
"הארי -"
"ואתה יודע מה? לעזאזל נמאס לי מזה. אתה רוצה שבנים אחרים יגעו בך? קדימה." הארי ירק בפניו בכעס, הוא לקח את מפתחות המכונית ויצא מהבית.
לואי היה בהלם, הוא היה קפוא במקומו עם דמעות בעיניים. הוא ניגש לאט אל הספה ונפל למטה, בוכה בשקט לתוך ידיו.
למה התכוון הארי כשאמר ש"נמאס לו מזה"? האם זה אומר שהם נפרדים? הוא קיווה שלא.
~
עברו שלוש שעות והארי עדיין לא חזר. לואי כסס ציפורניים, הוא היה מותש אבל הוא היה צריך להישאר ער עד שהארי יחזור הביתה.
בר ישב על הספה לידו, מילו ישן על ברכיו.
הוא הושיט את הטלפון שלו מהשולחן בסלון, השעה הייתה קצת אחרי שתים עשרה בלילה והוא ממש לא רצה להתקשר לאף אחד, אבל הוא היה צריך עזרה.
"שלום? לו, למה אתה מתקשר כל כך מאוחר?"
"ז-זאין, אני צריך את העזרה שלך."
"רגע, בכית? תגיד לי מה לא בסדר."
לואי בלע את הגוש בגרונו, "הארי ואני רבנו, והוא יצא החוצה. עברו שלוש-שעות והוא לא עונה לטלפון שלו."
"אני אהיה אצלך עם ליאם בעוד כמה דקות, בסדר? אנחנו באים."
"או-בסדר, תודה."
"נתראה בקרוב."
הם ניתקו, הוא שפשף את פניו פעם נוספת כדי להיפטר מהדמעות, בר ליטף את זרועו כדי לנסות לנחם אותו.
לואי ליטף מעט את ראשו והוריד את מילו מחיקו, משכיב אותו על הספה.
הוא הלך להביא לעצמו כוס מים, כל הבכי השאיר אותו עייף ובלי נוזלים.
חמש דקות לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת, לואי פתח את הדלת ומיד חיבק זאין, "הוא פגע בך? אתה בסדר?"
לואי חיבק אותו בחזרה ונאנח, "אני לא יודע." ליאם שפשף את גבו, "ספר לנו מה קרה, אנחנו נעזור לך."
הם ישבו על הספה, זאין המשיך לשפשף את גבו בזמן שלואי סיפר להם את כל הסיפור של מה שקרה.
"אני אנסה להתקשר אליו." ליאם קם ממושבו וחייג את המספר של הארי, הולך מחוץ לבית כדי לדבר איתו.
"שלום ?" הארי שיכור ענה לטלפון, ולליאם הוא לא נשמע עצוב כפי שציפה ממנו.
"היי, הארי. זה ליאם."
"אני יודע, זה מה ששם איש הקשר אמר."
הארי צחק, וליאם יכל לשמוע עוד צחוק קטן לידו.
"הארי, איפה אתה? כבר אחרי חצות, למה אתה לא בבית?"
"על מה אתה מדבר? אני בבית!"
הארי צחק שוב, "אבל ברצינות עכשיו, אני כל כך נהנה עכשיו, אני לא רוצה לעזוב."
"יש לך מישהו איתך שיחזיר אותך הביתה? אתה רוצה שאני אבוא לקחת אותך?"
"אוי לא, אל תדאג לי. יש לי חברה טובה מאוד." הארי ציחקק, וליאם שמע שוב את אותו צחוק.
"מי איתך? תגיד להם להסיע אותך הביתה."
"אני לא חוזר הביתה עכשיו, אני נהנה יותר מדי! נכון, קנדל?"
לבו של ליאם החסיר פעימה מהשם, הוא הרגיש את הכעס שלו משתלט.
"בסדר בסדר, תהנה. נראה אם יהיה לך כיף מחר."
הוא ניתק ושפשף את ידו על פניו. מה הוא הולך להגיד לואי?
הוא נכנס לבית וסגר את הדלת מאחוריו, זאין משפשף את גבו של לואי ברוגע והתבונן איך הילד מרחרח ומנגב מתחת לעיניו.
ליאם ניגש לאט אל לואי והתכופף מולו, "לו?" לואי הרים את מבטו אליו, "כן?"
"אני צריך שתארז את הדברים שלך, בסדר?" הוא דיבר בשקט, לואי קימט את גבותיו, "מה? למה? התקשרת להארי?" ליאם נשם נשימה עמוקה, "אני הולך להיות ישר איתך, בסדר?"
לואי הנהן, הוא עדיין היה מבולבל.
ליאם לא רצה להיות זה שיספר לו, הוא לא רצה לראות את ההבעה השבורה שלו ברגע שהוא מקבל את החדשות.
"אני, אה, התקשרתי להארי. הוא בחוץ, עם קנדל."
ליאם אמר, מתבונן כמו - לואי פרץ לאט בבכי. הוא מיהר לחבק אותו, נתן לו לבכות על כתפו.
"קדימה לו, אנחנו נעזור לך לארוז." זאין שפשף את כתפו, לואי משך את פניו מהכתף הרחוקה של ליאם ונתן להוביל את עצמו לחדר השינה שלו ושל הארי.
ליאם פתח את המזוודה והניח אותה על המיטה, ועזר ללואי להניח את בגדיו בפנים.
הם השתמשו במזוודה ובתיק הישן של לואי, זה שהוא נבעט איתו.
אחרי שכל לבושו וחפציו נארזו, לואי הניד בראשו, "אני לא יכול לעזוב."
זאין קימט את מצחו, "למה אתה מתכוון?"
"מישהו צריך לטפל בבר ובמילו."
זאין הניח את ידיו על כתפו של לואי, "נחזור מחר בבוקר, בסדר? נישאר כאן עד שהארי יחזור הביתה, אז נעזוב."
לואי הנהן, ליאם לקח לו את המזוודה בזמן שלזאין היה את התיק של לואי, לואי העיף מבט אחרון בכלבים לפני שיצא מהבית, נעל את הדלת מאחוריו.
~
בבוקר, בסביבות עשר בבוקר, השלושה חזרו להאכיל את בר ומילו.
לואי מילא את קערות המים שלהם בזמן שליאם האכיל אותם, זאין הביט מהחלון למקרה שהארי בא.
לואי ישב על הספה, מיליון מחשבות עוברות בראשו.
"הארי כאן." זאין הודיע, ליאם קם ממקומו ליד בר ועמד בין פתח הסלון ללואי, בעוד זאין ישב ליד לואי, יד על גבו.
הם שמעו את המפתח מתפתל במנעול לפני שהדלת נפתחה, "לו? לואי, אתה בבית?" הארי הופיע בסלון, עצר כשראה את ליאם וזאין. הם ירו בו מבטי מוות.
"תן לי סיבה אחת טובה לא לתת לך אגרוף עכשיו." ליאם נעץ בו מבט זועם, הארי פתח את פיו לדבר אבל שום דבר לא יצא החוצה.
זאין פנה ללואי, "אתה רוצה לטפל בזה?" לואי לקח נשימה עמוקה והנהן, הוא הביט בהארי וקם.
"לו, בייבי -"
"בבקשה אל תקראי לי ככה."
לבו של הארי הלם אפילו יותר מהר עכשיו, הוא לא רצה להאמין למה שעומד לבוא.
"הארי, אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד."
הארי יכול היה לשמוע את לבו נקרע לשניים כשדמעות עלו לעיניו, "לא, לא, בבקשה לא -"
"אני לא יכול להישאר כאן אחרי שבילית את כל הלילה עם קנדל, וראיתי את התמונות." קולו של לואי היה רועד.
"אני מצטער, זה לטובה."
"לא, לא, זה לא - לא, לואי, בבקשה."
לואי הניד בראשו וניגב מתחת לעיניו, זאין נעמד לידו והניח את זרועו על כתפיו, "בוא נלך, כן?"
לואי הנהן, ליאם החזיק את הארי כשהארי בכה והתחנן ללואי להישאר, לואי הניד בראשו ופלט יבבה, הוא גם לא רצה להאמין למה שקורה.
הארי התבונן בחוסר אונים בלואי יוצא מהבית, נופל על ברכיו כשהוא היה מחוץ לטווח הראייה.
לא משנה כמה ליאם היה כועס על הארי, כאב לו לראות את חברו הטוב כל כך שבור.
הוא נתן לו לבכות עליו קצת לפני שנסוג לאחור.
"תחזיר אותו, ליאם, תחזיר אותו אליי. בבקשה, אני מתחנן בפניך - אני לא אוכל לעשות שום דבר בלעדיו."
ליאם נאנח, "אני מצטער, הארי. אני לא יכול לעשות את זה."
הוא עזר לו לקום והושיב אותו על הספה, "הבאת את זה על עצמך, אנחנו לא יכולים לעזור לך יותר."
הארי בכה לתוך ידיו, ליאם שפשף את גבו, "אני צריך ללכת עכשיו, בסדר? התקשר אליי אם משהו לא בסדר." ליאם לחץ על כתפו לפני שיצא מהבית.
~~
תקשיבו יש לי בעיה בוואטפאד ובטלפון זה מראה לי סדר פרקים שונה מאשר במחשב, תוכלו להגיד לי מה הסדר אצלכן מפרק 42? זה ממש חשובבבב
מקווה שנהנתם xx
אל תשכחו להצביע