מוקפת בפרצופים ללא שמות,
פנים מכוסות, כולן זהות או דומות,
אנשים כבר שכחו כיצד להיות.
ן
קשה לי כאן ב'לבד' הזה בתוך העם,
כל שרציתי הוא שלבי שוב יחוש הטעם,
ונשמתי שוב תחפץ לחיות.
כאב כה מתוק, מטשטש העולם,
אותו זיכרון צורב למספר דקות נעלם,
ידעתי כי לזאת אין תשובות.
שאלתי ברבים כיצד ייתכן הדבר,
כיצד לשם עתיד צריך לנצור את העבר,
מהיכן באות אותן נשמות הטובות.
שיר של שלום ושיר של תקווה,
משאלה של אובדן, לחוש את השלווה,
שאקבל כשהכול אעזוב לתמיד.
נושאת עיניים, מבקשת מחילה,
כמו רפואה, גם מיתה היא תפילה,
לשקט- שקט יציב ועמיד.