כי ידעתי זאת מראש
ההיגיון אמר לי זאת
שכך היא תלך
כך אמרו הקולות
אך אני
בשלי
לא האזנתי לקולם
ועכשיו חזיתי
בצדקתם
אנה אמרה
כולם יעזבו
אנה צדקה
כולם כבר הלכו
האדם שלתוך ליבי חדר
ומתוך השאול הרים
ארז חפציו
מותיר אותי בין השברים
כיצד זה קרה
עדיין לא ברור
כל כך צפוי
אבל בכל זאת לב שבור
אחד אחרי אחד
כולם הולכים
מותירים אותנו לבד
מכווצים ובוכים
ואיני יודעת
מה יותר כואב
אם היו אומרים זאת בנחרצות
או רק משאירים תחושה זאת בלב
כי כשניסיתי לדבר
ואתה רק ניסיתי לברוח
הבנתי הכול
והתאפקתי לא לצרוח
זוכרת אני אהבתי
שהייתה ללא תנאים וגבולות
זוכרת את האמון שבך נתתי
שעתה שוקע במצולות
איך ברגע אחד
הכול השתנה
איך אתה עזבת
ואני נותרתי נאמנה
נאבקתי
נלחמתי
ניסיתי כבר הכול
ועכשיו "אמרתי לך"
אומר בראשי הקול
הור צדק
היא צדקה
אני צדקתי
אף אדם לא יאהב אותי באמת
כך לחשוב התחלתי
שוב בוכה בלילות
מתגעגעת לחיבוקך
מחבקת את הכרית
מחכה לשובך
אבל הוא לא יבוא
ידוע לפני וגלוי
כי מה שהיה
היה כל כך צפוי...
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
