בס"ד
לפעמים
לפעמים אני מרגישה את הצביטה הזו בלב, שמזכירה לי דברים שחשבתי שנגמרו.
לפעמים
לפעמים אני מביטה בהם חסרת מסכת, מחכה למילים שיאמרו.
אבל לא.
הם לא יאמרו אותם.
הם לא יחבקו ולא יחייכו ולא ינסו לשנות את זה.
הם פשוט ימשיכו בשלהם, נועצים סכינים יותר חדות מתמיד, ויחייכו וישמחו לאידי.
ואני לא יודעת למה.
לא.
אני לא יודעת.
כי דברים לא עובדים ככה.
אנשים לא מתנהגים ככה.
לבבות לא קרים ככה.
או שאני טועה?
אולי אני התמימה?
אולי זוהי דרכם של אנשים?
אולי אין לי למה לחכות?
ואני כבר לא מנסה, כי אין לי למה.
ניסיתי, נתנתי את עצמי,
אבל אתם
אתם שברתם אותי.
אז תודה.
תודה שלימדתם אותי שלא להסיר בפניכם יותר אף מסכה.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
