אז תוך כדי כתיבה הבנתי שהפרק שתכננתי נהיה הרבה יותר מידי ארוך וחילקתי אותו לשניים. אני לא מאוד מרוצה מהתוצאה, מרגיש לי שהחצי הראשון לא משהו-משהו בתור פרק בפני עצמו. נקווה שלא תסכימו איתי?
מצד שני, זה אומר שחלק מהפרק הבא כבר כתוב, אז אולי אני אצליח לשם שינוי להעלות אותו מהר. בכל מקרה, מקווה שתהנו *~*
~~~~~~~~~~~~
And all the people say
You can't wake up, this is not a dream"
"You're part of a machine, you are not a human being
Gasoline, Halsey -
זאת הייתה חוויה מוזרה ביותר, לראות את פרסי באור יום - כמעט כמו משהו מתוך חלום. ועל פי המצמוץ הבלתי פוסק שתקף את בן פוסידון מאז שהם יצאו מחשכת הצינוק, והמבט ההמום בעיניו, נראה שגם פרסי עצמו חשב כך.
"הנה," מלמל אליו הארי, ומשך מעט בשלשלאות השחורות - פרסי איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל, עדיין ממצמץ ללא הרף, והארי עיווה את פניו - על מנת לקרב אותם בצעד אל אחד מארונות הספרים הריקים שנדחפו לאמצע הכיפה באקראיות, ואל מעט הצל שאותו ארון יצר. מצמוציו של פרסי האטו מעט את קצבם המהיר.
"ככה טוב יותר, לא?" שאל הארי בשקט, לא באמת מצפה לתגובה. פרסי נעץ בו זוג עיניים רחבות שזוהרן הרך בקושי נראה באור היום שהציף את הכיפה. שניהם התעלמו מעשרת השומרים המקיפים אותם, שקפצו בבהלה בעקבות התזוזה ומיהרו לשנות את תנוחתם באיום.
ההוצאה של פרסי מהתא שלו ומהצינוק דרשה הפקה שלמה. הארי, מנסן ומקגרגור, יחד עם עשרת השומרים, נדחסו כולם לצינוק הצר כדי להקיף את פרסי מכל הכיוונים ברגע שהשלשלאות שלו הועברו מקירות התא לידיו של הארי והחצוי הורשה לצאת מגבולותיו. בקושי היה מקום להתנועע בחלל הצפוף ושאר החצויים נראו קרובים לפאניקה. הארי חשב שהוא שמע את הייזל מייבבת בשקט, על אף שהוא לא הצליח לראות אותה מעל ראשי השומרים. פרסי עצמו נראה קצת בהלם מהמצב, אך הוא שיתף פעולה בדממה כנועה, לא מגיב לעשרות העיניים הזהירות-עד-עוינות שננעצו בו.
עכשיו שהוא עמד על הבמה באמצע הכיפה, באור, והארי יכל לבחון אותו כמו שצריך בפעם הראשונה אי פעם - פרסי נראה לו כמו רוח רפאים. מכוסה עפר ולכלוך, שיערו פרוע, בגדיו דהויים עד חוסר צבע, עורו חיוור כסיד. צללים עמוקים צבעו את העור מתחת לעיניו, עצמות לחייו נראו בולטות מידי, יציבתו הייתה רפויה ומתנדנדת. הצלקת מהעינוי, שהתחילה בצווארו ונעלמה מתחת לחולצתו, נראתה כהה ובולטת יותר משהארי זכר, מעוותת באכזריות את העור המתוח.
יותר מכל, הוא נראה לא-שייך. הגוונים הדהויים וחסרי-החיות של עורו ובגדיו עמדו בניגוד חד לצבעים החמים של הכיפה. עיניו, החלק היחיד בו שהיה בצבע שלא נע בין שחור ללבן, היו עזות מידי - זוהרן על-אנושי במובהק. שום דבר בו לא היה נורמלי, ויותר מזה - היה במראהו הכללי משהו מנותק, כמעט קליני. כאילו לפרסי לא היה חום גוף טבעי כמו לשאר בני האדם. כאילו הוא היה חיקוי, פיסות שונות ומשומשות שהודבקו יחד כדי ליצור משהו דמוי אדם.
הארי התקשה לא לבהות. הוא לא הצליח להבין אם פרסי תמיד נראה ככה והחושך בצינוק הסתיר עד כמה מצבו היה גרוע, או אם הוא החמיר.
"היי, סליחה - אפשר לעבור? אני מנסה להתקדם כאן," נשמע קולו הרוטן של רון, והארי הרים את עיניו לראות את חברו הג'ינג'י מפלס את דרכו בין השומרים הדרוכים אל הארי ופרסי, הרמיוני צעד אחד מאחוריו.
לונה וג'יני נאלצו לחזור להוגוורטס, עם הבטחה לשוב בערב. הארי חשד שמנסן שיחררה אותן מתוך מחשבה שאם משהו ישתבש, לפחות יהיו כמה שפחות נפגעים. גם הלבלרים נשלחו לחכות בחוץ, ביער, כאילו אם יופיע צונאמי נוסף תהיה להם איכשהו אפשרות להימלט. היחידים שנכחו בכיפה היו צוות ההילאים - המפקדת, סגנה, והארי וחבריו - והשומרים. ופרסי, כמובן.
"מקגרגור עדיין מקיף את הכיפה עם המפקדת, אבל הוא מוסר שיש אור ירוק להתחיל לפעול," אמרה הרמיוני ברגע שהיא ורון הגיעו אל הארי ופרסי. הארי הזדקף והיטיב את אחיזתו בשלשלאות השחורות, גופו נדרך לפעולה.
מקגרגור היה אחראי על מעקב אחרי תזוזות המים - הלחש שמנסן איכשהו השיגה בשבילו דאג לכך שברגע שמים בכל כמות שהיא בקילומטר הקרוב אליהם ינועו, אפילו במילימטר, הוא יהיה מודע לכך. כמובן, היו בסביבתם מים שזזו כל הזמן - באדמה, באוויר, בגופים שלהם עצמם - אז מקגרגור הופקד על המשימה המבלבלת לנסות להבין אם התזוזות שהוא מרגיש הן טבעיות או מלאכתו של פרסי - במקרה השני, כדי שהם יוכלו לדחוף את החצוי בחזרה לתא חסין-הקסם שלו מיד.
הם לא לקחו סיכונים מיותרים.
הארי נשם עמוק. "מוכן, פרסי?"
התשובה היחידה שניתנה לו הייתה מצמוץ איטי. הארי קיבל אותה בתור מה שהיא.
"קדימה, תראה לנו לאן ללכת."
פרסי לא היה צריך שיגידו לו פעמיים. הוא הסתובב מיד אבל לא מהר (לא שזה עזר; השומרים הדרוכים קפצו בכל זאת) לכיוון דרום, כך שהכניסה לכיפה הייתה מאחוריו. ואז הוא לקח שני צעדים מדודים קדימה, עוזב את הבמה לטובת עמידה יחפה על מרצפות האבן הקרות של הכיפה. ואז הוא נעצר.
ולא זז.
הארי נתן לשקט המתוח לשרור סביבם כמה רגעים נוספים, ואז צעד אל פרסי לאט, מהדק את אחיזתו בשלשלאות במתח. אם פרסי ינסה להטעות אותם איכשהו הסוף יהיה רע ומר - מבחינתם ומבחינתו. הארי לא התכוון לתת לזה לקרות.
אלא שפרסי לא נראה כאילו הוא עומד להוציא לפועל איזו תוכנית מרושעת. למעשה, הוא לא נראה כאילו הוא עומד לעשות משהו כלל. הבעת פניו נגלתה להארי עם צמצום במרחק ביניהם והוא הופתע לגלות עד כמה היא הייתה פתוחה; החצוי מצמץ אל נקודה אקראית ברצפה בהבעה חולמנית.
"פרסי?" הארי שאל בשקט.
פרסי הרים אליו את עיניו כאילו בהיסח הדעת. "ממ?"
הארי הרים גבה. "אתה מתכוון להמשיך?"
"כ-כן." פרסי מיקד את מבטו באותה נקודה מסוימת ברצפה, באותו ערפול מוזר. "האבן ש-שם, מתחת." והוא הצביע על הנקודה הזאת, במרחק כמה עשרות מטרים מימינם. ואז מבטו עבר אל הקרקע בין רגליו. "הדרך אליה היא מ-מכאן."
הארי העביר את מבטו בין שתי הנקודות על הרצפה. "מתחת לאדמה?"
פרסי הנהן. "איפה... המפתח?"
"המפתח?"
"כ-כדי לפתוח את המעבר."
"רגע, איך האבן מתחת לאדמה?" שאלה הרמיוני בבלבול. "אנחנו כבר יודעים מה יש כאן מתחתינו - הצינוק."
אבל פרסי נענע בראשו, מבטו המרוחק עדיין נעול על הרצפה. "מעל הצינוק," מלמל. "ממש... מתחתינו."
"ובכן?" שאל קול קר. הארי הסתובב אל הכניסה לכיפה, משם המפקדת וסגנה התקדמו לכיוונם. עיניו של מקגרגור היו עצומות, תווי פניו מכווצים בריכוז. מנסן הובילה אותו בעזרת יד על המרפק שלו, המבט בעיניה התכולות חד.
"פרסי אומר שהאבן מתחת לאדמה," עדכן הארי בקצרה, מתאפק לא לבחון את פרסי בעיניו שוב. הוא קיווה שבן פוסידון הבין עד כמה לא מומלץ עבורו לנסות להתחכם עכשיו. "שצריך את המפתח כדי להגיע אליה."
"איך בדיוק?" דרשה המפקדת לדעת, נעצרת עם מקגרגור בשולי מעגל שומרים.
פרסי המשיך לנעוץ מבט מהופנט ברצפה, לא מראה סימן לכך שהוא שומע, אז הארי עשה את הדבר הקרוב ביותר לנעיצת מרפק מעוררת ומשך קלות בשלשלאות. פרסי מצמץ בעיניו.
"ד-דרך חור המנעול," אמר לבסוף.
הארי העיף מבט ברצפה, שמלבד מעט לכלוך שכיסה אותה, נראתה חלקה לגמרי. "איזה חור?"
פרסי השיב מבט מופתע לגבתו המורמת. "החור - המסלול."
"המסלול...?"
"שמחבר... בין המרצפות." מבט חסר אונים חלף על פניו של פרסי. "ז-זה ממש שם."
הארי העביר את מבטו למנסן, שהחזירה לו מבט לא מתרשם. מבט שאמר, עכשיו להגיד אמרתי לך? ללא שמחה לאיד, רק אכזבה צוננת. אבל היא שלפה את המפתח מחגורתה והושיטה אותו אליו בכל זאת, ללא התנגדות.
היא לא שיחררה אותו כשהארי ניסה לקחת אותו ממנה. "תזכור," אמרה בשקט. "על אחריותך."
האזהרה נשמעה כמו הזדמנות אחרונה לסגת. הארי הבין שהיא נותנת לו דרך יציאה מהעסקה ביניהם. הוא הידק את לסתו ומשך שוב, חזק יותר הפעם, וקירב את המפתח אל חזהו כשהיא סוף סוף שיחררה. הוא לא עמד לסגת מהרעיון היחיד שהיה להם, לא עכשיו. משהו בתוכו ידע שזה הדבר הנכון לעשות.
הוא רצה לתת לפרסי את ההזדמנות לשתף איתם פעולה. הארי היה זקוק למבחן הזה, גם אם הוא ישלם מחיר אישי על כישלון - הוא היה זקוק באופן נואש לדעת אם הוא יכול לסמוך על פרסי או לא. זאת הייתה הדרך הטובה ביותר - היחידה - לגלות.
הוא העביר את המפתח לפרסי, שלקח אותו בידיים זהירות, עיניו נפערות מעט ברגע שנוצר בינו לבין החפץ העתיק מגע. הוא בהה בו לרגע נוסף, כמעט דוחף את הארי המוטרד מהבעתו החולמנית לנער אותו, ואז השפיל את עיניו הנוצצות לרצפה שוב - והתכופף אליה.
הארי השאיר את שתי ידיו אחוזות בחוזקה בשלשלאות בעוד פרסי התייצב בתנוחת כריעה על הרצפה, מייצב בעדינות את המפתח במאונך למרצפת האבן תחתיו, כאילו מחזיק אותו מעל חור מנעול דמיוני.
ואז הוא דחף אותו פנימה.
עיניו של הארי נפערו בעודו צופה במפתח, ששקע לתוך האבן בדממה, כמו סכין חמה המחליקה לתוך גוש חמאה. זה לא היה אמור להיות אפשרי - הארי בדיוק אחז במפתח, הוא ידע מניסיון שהוא ישן ומעוגל, חסר קצוות חדים - וגם אם הוא היה חד, הוא לא היה חזק מספיק לפלח את המרצפות הקשות. ובכל זאת.
הארי כמעט יכול היה להריח את הקסם באוויר.
פרסי נעצר כשחצי מהמפתח בלוע בתוך האדמה, בדיוק באמצע המרצפת, ושינה מעט את תנוחתו ואחיזתו בחפץ העתיק - ואז המשיך לנוע לאורך הרצפה, מבלי לעזוב את המפתח, כך שנותר אחריו חתך שחור ודק, ישר כסרגל, שחיבר בין אמצע המרצפת המרובעת לאמצע של אחת מצלעותיה. ממנה פרסי המשיך את הקו הישר, מחליק את המפתח באיטיות אך בביטחון, וחצה מרצפת נוספת לשניים, ואז עוד אחת - ונעצר באמצעה. אז הוא פנה הצידה והמשיך לחתוך את הרצפה בקו ישר, מאונך לקו הקודם, עד שהגיע לאמצע המרצפת הבאה - והוציא את המפתח מן הקרקע.
הארי בהה בצורה שנוצרה - זהה לאות ו', קו ארוך וקו קצר מאונכים זה לזה, כמו חצי מלבן - ולא הבין.
"מה..." התחיל, אבל פרסי כבר חזר למלאכתו - מחדיר שוב את המפתח לתוך אותה מרצפת, במרחק כמה סנטימטרים מאיפה שהפסיק את החתך הראשון, ומתחיל שוב להעביר אותו בין המרצפות. כולם צפו בדממה בזמן שהוא יצר עוד חתך דק וישר.
"אני לא מבינה," אמרה הרמיוני בשקט. "איך זה מתקשר לחידה?"
"כדי לחשוף את האבן, על שני אבירים של צבאות מנוגדים לחוג זה סביב זה מדרום למרכז שדה הקרב, ולהעביר ביניהם את המפתח מבלי לחרוג ממסלולם," ציטט הארי.
"שני אבירים..." מלמל רון, מבטו נעול על ידיו של פרסי. עיניו התרחבו. "שני אבירים." הוא הסתובב אל חבריו, הבנה מאירה את הבעתו. "זה שחמט!"
כולם - חוץ מהשומרים, שהוסיפו להביט בפרסי בהבעות לחוצות - נעצו בג'ינג'י מבטים שואלים. הוא חייך חיוך רחב. "אבירים, אלה הפרשים בשחמט. הרצפה היא הלוח, כל מרצפת היא משבצת. מרלין לא התכוון לשני אנשים או שני צבאות אמיתיים - הוא התכוון למהלכים בשחמט."
"לכן הצורה המוזרה הזאת," הבין הארי, עיניו חוזרות אל פרסי, שהמשיך במלאכת החיתוך. "שלוש משבצות בקו ישר ואז משבצת אחת הצידה - ככה הפרש בשחמט זז."
"דרומית למרכז שדה הקרב," הוסיפה הרמיוני בפליאה. "אמצע שדה הקרב - זה אמצע הלוח, אמצע הכיפה. אנחנו עומדים מדרום לבמה. הכל מסתדר."
"הייתי צריך לעלות על זה מזמן, לכל הרוחות," אמר רון בעליצות, מרוצה על אף דבריו מכך שהמשחק האהוב עליו מעורב בחקירה שלהם.
פרסי הזדקף במקומו, עדיין אוחז במפתח אך לא מזיז אותו יותר. על הרצפה לרגליו התנוסס מלבן המורכב משני חתכים בצורת האות ו' שהיו במרחק נגיעה זה מזה אך לא מחוברים. פרסי הרים את עיניו אל הארי, גבותיו נעות מעלה במילימטר.
הארי הינהן באישור.
פרסי שלף את המפתח מרצפת האבן.
רעש חריקה צורם מילא את האוויר, כה פתאומי שהארי נבהל, והוא לא היה היחיד - כמה שומרים הניפו את שרביטיהם בחדות, שניים מהם ממש קופצים לעבר פרסי, כנראה כדי להתנפל עליו אם הארי לא היה פולט קריאת אזהרה אינסטינקטיבית. פרסי עצמו נותר ללא תנועה - ולרגליו, על הרצפה, האבן רעדה, ושני החתכים התחברו לאחד - יוצרים מלבן מושלם.
והמלבן צנח אל תוך האדמה.
זה היה מסוג הדברים שממצמצים ומפסידים - לקח להארי רגע דומם לקלוט שהוא מסתכל על חלל ריק איפה שהיה פעם חלק מהרצפה. הוא לא הצליח להתאפק וצעד קדימה, צליל צעדיו מהדהד בדממה שנוצרה בעקבות רעש האבן הנשברת, והציץ מטה - בחור השחור שנוצר ברצפה. אור הכיפה חשף בפנים את מה שנראה כמו... מדרגות?
פרסי, שעדיין כרע על שפת המלבן, הושיט אליו את המפתח. "שם," אמר בקול ברור, עיניו העזות טורדות מנוחה - הן בהו ישירות בהארי במבט פעור, ובכל זאת, הארי קיבל את התחושה שפרסי כלל לא רואה אותו. כאילו היה מעוור על ידי משהו שנחשף מתוך החלל התת קרקעי.
הוא דחק את אי הנוחות הצידה והסתובב אל עבר מנסן ומקגרגור, לובש הבעה נחושה בעודו מציע למפקדת בחזרה את המפתח. "יש אישור לרדת?"
מנסן הינהנה אליו אך לא לקחה ממנו את החפץ העתיק. "לכו ראשונים, אנחנו נצטרף."
הארי כרך את אצבעותיו סביב המפתח, ואחרי רגע של חוסר ביטחון החליק אותו לתוך כיסו כדי להחזיק בשלשלאות בשתי ידיו. הוא הנהן.
וכך היה. רון נכנס ראשון, קופץ פנימה ונעמד על המלבן שצנח אל החלל התת-קרקעי - כך שמהחזה ומעלה הוא עדיין היה מעל לרצפת הכיפה - והתכופף להמשיך במורד המדרגות. אחריו נכנסה הרמיוני, וכששניהם הכריזו שהשטח פנוי - נכנסו פנימה חמישה מהשומרים, ואז הארי ופרסי המחוברים על ידי השלשלאות, ואחריהם חמשת השומרים הנותרים, ולבסוף - המפקדת. מקגרגור המרוכז במלאכתו נותר למעלה.
החבורה כולה מצאה את עצמה מצטופפת בקצה של חלל אפלולי שכל האור בו נבע מהמעבר לכיפה או מהשרביטים שלהם, ועל אף תקרתו הנמוכה נראה למעשה רחב ידיים. הוא היה מלא כולו בתיבות בגודל אחיד שנחו על רצפת העפר בטורים מסודרים, כולן בגובה הברך וברוחב של מיטה צרה, ומלבדן - כלום.
"איפה אנחנו?" שאלה הרמיוני ביראת כבוד.
הארי ניגש לאחת התיבות, פרסי עוקב אחריו בצייתנות, ובחן אותה בסקרנות. היא הייתה קרה למגע - עשויה אבן שיש, ככל הנראה - ומכוסה אבק, אך שמורה למדי, כראוי למשהו שככל הנראה לא נחשף לאוויר צח במשך יותר מאלף שנה. הארי עצר כשידו המלטפת את התיבה החלקה למגע עברה על פני שקעים בפני השטח שלה.
הוא שלף את שרביטו והדליק אותו, מרים אותו מעט על מנת לראות. שלוש מילים היו חרוטות על תיבת האבן בשפה שהארי למד לזהות כאנגלית עתיקה, ותחתן ספרות רומיות. "כתוב כאן משהו."
"אסקה, בן... אל - אלסטיר," הקריאה הרמיוני מתיבה אחרת, מצחה מקומט בריכוז.
"הרמיוני, את יודעת לקרוא אנגלית עתיקה?" שאל הארי בהפתעה.
"מטורף, נכון?" הכריז רון בגאווה. "היא התחילה ללמוד מאז שהתחלנו להתעסק עם השפה הזאת בספריה."
"היא לא כל כך שונה מאנגלית עדכנית, ולא רציתי להסתמך רק על לחש התרגום," אמרה הרמיוני בעקשנות. "בכל מקרה, זה נראה לי כמו שם של מישהו." היא בהתה בתיבה אחרת למשך כמה רגעים נוספים. "גם זה - מישהו לבית מישהו. שמות."
"אז מה הספרות הרומיות?" תהה הארי.
"גילאים," אמרה מנסן בשקט. "גילאים ושמות. אלה תיעודים של אנשים שמתו."
"רגע אחד," אמר רון, עיניו נדבקות לתיבה הקרובה אליו ביותר. "אלה מצבות?"
"אנחנו בבית קברות," לחשה הרמיוני בהבנה.
"ככל הנראה בית הקברות של הכפר של מרלין," הוסיף הארי בקדרות. הספרות על התיבה - על ארון הקבורה - לידו יצרו את המספר 17. זה היה קבר של נער צעיר ממנו. הוא בלע רוק. "את כל אלה ני - הנכד של מרלין הרג." הוא נמנע ברגע האחרון מלהגיד את השם שתמיד הבהיל את פרסי.
אלא שהפעם נראה שבן פוסידון כלל לא שם לב. הוא אמנם עמד לצד הארי בדממה ולא עשה דבר מעבר למה שנדרש ממנו, אך עיניו הזוהרות היו ממוקדות בנקודה אחרת מימינם - באחד הקברים הרחוקים ביותר, צמוד לקיר הנגדי. הארי בחן את המצבה בתשומת לב אך לא הצליח לזהות באור החיוור שום דבר יוצא דופן. "מה זה שם, פרסי?"
"האבן," לחש פרסי, עדיין בוהה בארון הקבורה.
הארי הזדקף בהתרגשות. "ממש שם?" הוא החל ללכת אל עבר המצבה, מפלס את דרכו בין הקברים. פרסי לא טרח לענות, הולך אחריו ללא צליל.
הארי העיף בו מבט תוך כדי הליכה זהירה. גופו של פרסי נראה רפוי לגמרי, למעט ידיו, שהיו קמוצות באגרופים. עיניו הביטו קדימה, לעבר האבן, באותו מבט חולמני - אך חדות מסוימת ליוותה אותן עכשיו. היה שם חשק - הוא היה מכוון מטרה, ממוקד. הארי רק לא היה בטוח במה.
הארי המשיך ללכת באיטיות, פרסי ושאר הקוסמים בחדר בעקבותיו, והיטיב את אחיזתו הזהירה בשלשלאות. הוא העיף עוד מבט בוחן בחצוי מאחוריו. "אולי זה הזמן להחזיר אותך לתא שלך," מלמל בתהייה.
פרסי פגש במבטו, חושף בפניו את הלהט הבוער בעיניו המאירות, והביט בחזרה לעבר האבן שנייה לאחר מכן. הארי לא ידע אם זאת הייתה הבעת תגובה כלשהי או תנועה כלל לא-מודעת. לא היה לו שמץ של מושג מה הלך בראשו של פרסי באותם רגעים.
מה שהוא כן ידע היה שמבחינתו, פרסי עבר את המבחן. הוא הוביל אותם לאבן. הוא לא נאבק כשהארי הציע להחזיר אותו לצינוק. הוא לא הציב אולטימטומים, ועד כה לא עשה שום דבר שישרת אותו או ירע להם. הוא העז לעזור להארי, על אף הפחד שלו מניקודאמוס, והארי רקד ריקוד ניצחון בליבו. נראה שהמבצע הזה היה הצלחה.
אז הוא לא שינה את מסלולו והמשיך להתקדם לכיוון ארון הקבורה שפרסי הצביע עליו, לעבר האבן, עדיין אוחז בביטחון בשלשלאות. מה שנגלה מולו היה ארון קבורה ככל האחרים - אך על האחד הזה, מתחת לשם ולגיל, נחרט עוד משפט שלם באנגלית עתיקה. ותחתיו, בדיוק באמצע ארון הקבורה, הייתה בליטה של אבן בצורת קוביה שהזדקרה מעל פני השטח החלקים של הארון - ובאמצעה, חור של מנעול.
הארי ופרסי נעצרו לפני הקבר. "מה כתוב כאן?" מילמל הארי, קולו הנמוך מהדהד בחלל השקט.
הרמיוני נעמדה לידו. "מר..." היא החלה להגיד, מצחה מקומט, ואז נענעה בראשה ושלפה את שרביטה. רגע לאחר מכן אותיות עשן כסופות צפו מעל המילים החרוטות באבן.
"מרלין בן ארליה," הקריא הארי, עיניו נפערות. "ארבע מאות שמונים ושבע."
"מצאנו אותו," נשף רון.
עיניו של הארי החליקו אל המשפט הנוסף שנחקק באבן, מעל לבליטה המרובעת. "אם האוחז במפתח טהור-לב הוא, האבן תתגלה בפניו. אם אַיִן, ישלם בחייו."
"ישלם בחייו?" הדגישה הרמיוני.
"הוא רצה להגן על האבן, אחרי הכל," מלמל רון.
הארי נעץ את מבטו בחור המנעול, שנראה פתאום שחור ומאיים. "זה מסבך את העניינים."
לא היה קשה לנחש מה מסתתר בתוך הבליטה המרובעת שנשאה את חור המפתח, והייתה בקושי גדולה יותר מאגרוף. הארי כמעט הרגיש את הגוף שלו מזמזם מרוב התרגשות - שלא לדבר על פרסי, שעמד לידו כמו קפיץ מתוח, ידיו לופתות את השלשלאות הכרוכות סביבן כמו מחפשות אחיזה. האבן הייתה במרחק נגיעה.
אבל הם היו מוכרחים להיות זהירים עכשיו - הארי לא היה מוכן לשאת אבדות בנפש, גם לא בשביל האבן.
"למען האמת," אמרה הרמיוני לאט, "לא בטוח שאתה צודק. טהור לב, זה האדם שאנחנו מחפשים - מישהו שהוא בוודאות כזה, כך שלא יקרו תאונות. כן?"
"כן, אז?"
"אז, אנחנו מכירים מישהו כזה," ענתה הרמיוני, והסיטה את מבטה מארון הקבורה - אל פרסי.
"מה?!" פלט הארי.
"סליחה?" דרשה מנסן.
"מרלין כתב זאת בעצמו באחד הספרים שלו," הסבירה הרמיוני. "טוהר כביר שאינו נועד להתהלך על פני האדמה, זוכרים? כך הוא תיאר את היצורים בעלי העיניים הזוהרות. כולנו יודעים למי הכוונה."
הארי הפנה את מבטו אל פרסי. החצוי הוסיף לעמוד לצידו באותה תנוחה קפואה, עיניו עדיין נעוצות בחור המנעול באותו מיקוד לא אופייני - אלא שעכשיו מבטו נראה שונה. רחב יותר, בוער יותר - כמעט מעוור. מוצף עד הקצה, טובע במשהו שהארי לא ידע לתת לו שם.
הארי סמך על מילותיו של מרלין. המכשף העתיק בבירור לא הטעה אותם בדבר ממה שהותיר בעקבותיו בכיפה, ולא חסך מיומניו את האמת המלאה, על אף האשמה האישית שלו במה שאירע לפני אלפיים שנה. אם מרלין כתב שהחצויים עונים על ההגדרה שלו לטהורים, לא הייתה בכך שאלה; והארי סגר את ידו על המפתח, פתח את פיו לקרוא בשמו של פרסי.
אבל.
הבעתו של בן פוסידון עצרה אותו. היה בה משהו שהארי הצליח לזהות, על אף שאת משמעותו הוא לא הבין. היה זה רוגע. חלק מהמתח התמידי שהיה דייר קבע בעיניו של פרסי כמו התנקז מהן, והותיר אחריו הבנה משונה, כאילו פרסי פתר איזו חידה במוחו. משהו ברוגע הזה גרם לו להראות... מוכן, אפילו נרגש - נרגש מידי, בדרכו השקטה. כאילו הוא שש למשימה שלקראתו.
לתחושה כזאת היו שני הסברים אפשריים, שהרי למשימה שמולו היו שתי תוצאות אפשריות. הראשונה הייתה שפרסי אכן טהור, והאבן תתגלה אליו - מה שגרם להארי לחשוש, שבמקרה כזה הם לא יוכלו לעצור את פרסי מלהגיע לאבן, והוא ישתמש בה לטובת ניקודאמוס.
האפשרות השנייה הייתה שפרסי ידע שהוא לא יעבור את מבחן הטוהר של מרלין, והוא ימות. מה שגרם להארי כמעט לשמוט את השלשלאות כשההבנה נחתה עליו בבום.
"אל תחשוב שאני מ-מהסס," אמר לו פרסי רק יום אחד קודם לכן, בשכנוע שבער בו רק ברגעים נדירים, ובאותו רוגע מוזר ומשגע. "אני מוכן ל-למות, למען המטרה שלי. אתה מוכן לדבר כ-כזה?"
האם זה היה המוות שהוא התכוון אליו? האם זאת הייתה המטרה של פרסי כל הזמן הזה?
הארי הרגיש כאילו דלי של מים קפואים נשפך עליו. למה שפרסי לא ירצה בכך? הוא הרי התנהג כך מההתחלה, כאילו אין כל שביב תקווה, כאילו הקרב אבוד מראש. יכול להיות שהוא חיפש נתיב מילוט מסיטואציה שהוא חשב שהיא חסרת מוצא? יכול להיות שהוא באמת רצה במוות הזה?
זאת הייתה מחשבה נוראה. אבל הארי לא יכול היה להוציא אותה מהראש שלו. פרסי הזכיר אז את המוכנות שלו למות בלי שום קשר לשיחה, בלי טיפת היסוס. והוא הביט עכשיו בחור המנעול, שבבירור יכול להוביל אותו לסופו, במבט שהזכיר את ההבעה שעלתה על פניו כשהוא דיבר על אנבת' - בערגה.
הארי הרגיש בחילה.
אז הוא סגר את פיו, ואת אצבעותיו סביב המפתח, וביצע החלטה מהירה. הוא הסתובב בחזרה אל חבריו.
"רון, קח," אמר בהחלטיות, ודחף אל ידיו של חברו את השלשלאות. "תחזיק את זה בשבילי. אני מכניס את המפתח."
רון נרתע בהפתעה, הרמיוני פלטה קריאת "לא!" מבוהלת ומנסן הפנתה אל הארי מבט חד. אבל התגובה שבאמת תפסה את תשומת ליבו הייתה של זה שלא הגיב לדבר עד כה - פרסי, שקפץ במקומו בתנועה קטועה, כאילו הוא עוצר את עצמו ברגע האחרון מהתנפלות על הארי, ונעץ בהארי את מבטו סוף סוף. עיניו הזוהרות איבדו את החולמניות שלהן. הוא נראה עירוני, דרוך, מודאג.
זה, יותר מכל, שכנע את הארי שזאת הבחירה הנכונה. הוא נעץ ברון את מבטו והרים גבה, לא נסוג עד שחברו לקח ממנו את השלשלאות בחוסר רצון מובהק. "מה אתה עושה, הארי?"
"כן, הארי, מה אתה עושה?' הצטרפה הרמיוני, קולה החד מסגיר את בהלתה. "אין שום סיבה שתסכן את החיים שלך, אנחנו יודעים שפרסי יעבור את המבחן."
הארי לא עמד להגיד להם שהוא חושש לחייו של האסיר, לא כשהמפקדת במרחק מטרים ספורים ממנו ומוסיפה לנעוץ בו מבטים מצמיתים. אבל זה לא גרע מבטחונו כלל.
"אנחנו לא יודעים מה יקרה כשהמפתח יכנס פנימה," אמר בשכנוע, כתפיו ישרות אל מול עיניהם הרחבות של חבריו. "אם האבן תתגלה בפניו פרסי בלבד, יכול להיות שלא נוכל לעצור אותו מלהשיג אותה. זה יכול להיות הסוף."
פרסי נעץ בו מבט פעור ומאיר, ולהארי היה נדמה שעיניו זוהרות יותר מהרגיל, אורן מסרב להיבלע באור החיוור של השרביטים כמו בדרך כלל. הוא הביט בהארי כמו שהוא היה מביט בו מתוך תאו לפעמים, בייאוש מוחלט, זועק לישועה ובו בזמן כנוע, כאילו כבר הרים ידיים. לא היה זכר למיקוד הבוער מלפני רגע.
הוא נראה כמו תמיד - חסר אונים.
זאת הייתה טריטוריה מוכרת. הארי ידע איך להתמודד עם פרסי חסר-אונים, הבין אותו בצורה שהוא לא היה מסוגל להבין את הפרסי הממוקד, הנרגש, מלפני רגע. הארי לקח נשימה עמוקה וקרע את מבטו מזה של החצוי, בחזרה אל חבריו. הם עדיין נראו מהוססים.
"קדימה, חבר'ה," אמר, מאלץ את עצמו לחייך. "אתם לא חושבים שאני טהור לב?"
זה הוציא מהם חיוכים חלושים. רון הינהן לאט, והרמיוני הזדקפה, מתייצבת. "כן," אמרה ברצינות, ונשמה עמוק. "אתה תעבור את זה, הארי."
הארי הינהן אל שניהם, מחביא רעד קל שעבר באצבעותיו על ידי לפיתת המפתח בחוזקה, והסתובב אל מנסן.
המפקדת הביטה בו בהבעה קרה, פיה המהודק חושף את חוסר שביעות רצונה ואילו עיניה הקשות חושפות טינה אמיתית. כלפי מה, הארי לא ידע. ובכל זאת, היא לא הביעה התנגדות, אז הוא שלח אליה הנהון קצר והפנה את מבטו אל חור המנעול מבלי לתת לה זמן להגיב.
החור כמו הביט בו בחזרה, נקודה שחורה באבן הבהירה שנראתה לא-מזיקה ומסוכנת לאין שיעור בו זמנית.
הארי נשם עמוק והרים את המפתח, אוחז בו בשתי ידיים. הדחף להביט שוב במפקדת, בחבריו (בפרסי) תקף אותו במלוא העוצמה, אך הוא לא הרשה לעצמו להסיט את מבטו או את מחשבתו מהמשימה שלפניו בעודו מעמיד את המפתח מעל החור המיועד לו.
ואז הוא החליק אותו פנימה.
המפתח נבלע כמעט עד הסוף באבן.
האבן רעדה. הארי הרגיש יותר מאשר ראה גל בלתי נראה של כוח, של קסם, שעלה ממנה ונבלע במפתח.
ואז הארי הרגיש משיכה, בתוכו, מתוכו - כאילו הוא נשאב פנימה, לתוך עצמו, לכיוון היד שלו, עצם הווייתו נמשך החוצה כמו זרם חשמלי -
וכמו בעקבות גל הקסם, גם הארי נבלע במפתח.