אהבה בראש כרות

פרק 2

"זה היה אחר הצהריים, בין שלוש לחמש- את זה אני זוכרת במדוייק", סיפרתי לאותו אחד שבא לבקר אותי כל יומיים או שלושה, אולי פעם בשבוע. הייתי על תרופות, אבל הוא היה נחמד אליי יותר מאשר הרופאים, והמשיך לעדכן אותי בתאריך, ולפעמים גם בשעה. כשהוא הגיע, הרגשתי מיוחדת, הרגשתי שונה משאר החולים המסוממים ששכבו לידי ללא תנועה. ידעתי איזה יום בשבוע היום, ידעתי את שמי. לא חשבתי שאזכר בו, או ארצה לזכור משהו שקשור לחיי.

"תמשיכי", הוא חייך אלי, אבל נשאר במבט סמכותי. אני לא חושבת שהוא שייך לצוות של בית החולים שבו אושפזתי, הוא נראה מטופח יותר מהרופאים שהטרחתי ופצעתי בהתקפי הזעם שהולכים וגוברים.

"אני רואה אותם לפעמים, אני רואה אותם בחלומות. אבל אלו לא חלומות, זה סיוטים מדממים, זה כאבי תופת אמיתיים. הרופאים לא חושבים שזה אמיתי, הם בטוחים שאני מדמיינת". שקעתי במחשבות בזמן שהוא המשיך לדבר. הוא המשיך לדבר, וקולו הפך למעומעם- עד שדאך ושתק.

"ראיתי בטלוויזיה סרט, או שניים, ואז יצאתי מהבית", הקול שלי התחיל לרעוד, והרגשתי כאילו אני אתעלף כמו באותו ערב חשוך, שחיי השתנו בו. "אני חושבת שכדאי שנסיים להיום, אני לא בטוחה שאני מוכנה לדבר על כך", אני לא חושבת שזה הזמן להגיד שהחברה הכי טובה שלי, נאנסה מולי שבוע לפני כן. שראשו החבר הכי טוב של בן הזוג שלי התגלגל לידי מבין השיחים. ששוטר נורה, או שאני נורתי, אני לא זוכרת; אני מנסה לא לזכור.