הגורל שלנו

אבודה

~15:40~

נקודת מבט ליהי:
ארזתי כבר הכל לא שכחתי כלום, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות, אני לא חושבת שאני אשתף את אמא שלי במה שקרה, פשוט רוצה לשכוח מי זה, אבל זה קשה אני לא מצליחה להסתכל על עצמי במראה כל פעם שאני רואה את עצמי, הדמעות חוזרות, ואיתן חוזר הפלאשבק ממה שקרה באותו לילה, אני פשוט לא יכולה לראות את עצמי יותר, אני חושבת שאני צריכה פשוט, לתת לעצמי זמן לבד, אולי זה יעשה לי טוב, אני מחליטה להתקשר לליאב הוא רוצה לקחת אותי, מהשדה תעופה אני צריכה לעדכן אותו בשעה, בלי קשר לזה אני ממש מתגעגעת אליו, ואני צריכה גם להגיד לו תודה על זה שהוא עזר לי, אפילו מרחוק הוא עוזר לי

הגבר שלי😍:
אני: מאמי מה קורה?❤
הגבר שלי😍: בסדר יפה שלי איך אצלך?❤
אני: הכל טוב אצלי אנחנו עוד מעט יוצאים לטיסה
הגבר שלי😍: אהה יופי חיים שלי התגעגעתי כבר יותר מידי
אני: חיים שלייי תודה על הבוקר שעזרת לי😘
הגבר שלי😍: ברור לולי תמיד פה בשבילך😘
הגבר שלי😍: מתי הטיסה?
אני: בארבע, אנחנו עכשיו יוצאים
הגבר שלי😍: סבבה מתי לבוא לאסוף אותך?
אני: בחמש תהיה בשדה ואני אצא אלייך
הגבר שלי😍: סבבה אהבה שלי שתהיה לך טיסה נעימה ושמרי על עצמך😘😘❤
אני: ברור מאמי שלי❤❤❤

~17:00~

נקודת מבט ליהי:
אנחנו נוחתים בשדה תעופה, הטיסה עברה סבבה, שמעתי שירים ונשענתי על החלון בלי יותר מידי מה לעשות, וככה גם כולנו אבל זה תמיד ככה שכולנו חוזרים עייפים וגמורים, אז כל אחד תופס לעצמו פינה ועם המחשבות שלו,
אני כבר מתה מגעגועים לליאב ובכללי לבית שלי, כל הזמן הזה ניסיתי לחשוב איך אני הולכת לעזור לעצמי, ולהפסיק לחשוב על מה שקרה, אבל כלום לא עזר לי, לא השירים, לא משחקים, לא סתם לקרוא, לא עזר לי כלום, רק חשבתי על זה, וגם שם ירדו לי כמה דמעות אבל מיהרתי לנגב אותם, אני לא יודעת מה לעשות בשביל להרגיש שוב ביטחון, אני מרגישה אבודה ובעיקר בודדה, אבל זאת הבחירה שלי, אני רוצה להתמודד עם זה לבד, אני חייבת להאמין בעצמי שאני אצליח, למרות שהמצב לא כל כך לטובתי אני חייבת,
אנחנו יורדים מהמטוס ומחכה לנו יניב אח של אופק ליד האוטו שבאנו איתו, יניב בא לקחת לי את המזוודה, אבל אני עוצרת אותו "תקשיבו אני נוסעת עם ליאב הוא מחזיר אותי הביתה" אני אומרת, שכחתי בכלל לעדכן אותם, שאני בכלל לא חוזרת איתם "ליהי את רצינית?" אופק אומר, מופתע, "איך לא אמרת כלום" אור אומרת, אני לפעמים לא יודעת מה להגיד "שכחתי" אני אומרת, אבל זאת האמת באמת שכחתי לא עשיתי בכוונה "באמת ליהי איך שוכחים להגיד דבר כזה" עידו אומר לי, אני פשוט בשוק ממנו, למה הוא חושב שאני חייבת לו דין וחשבון על משהו, "שכחתי זאת האמת אתה רוצה תאמין אתה לא רוצה אתה יכול ללכת להזדיין" אני אומרת, אין לי עצבים לאף אחד, מספיק החופשה הזאת עברה את כל הגבולות, אז יאללה שישחררו "ליהי תרגיעי ומהר מי את חושבת שאת" עידו אומר עצבני, אבל האגו שלי כבר מדבר בשמי "ליהי לוי נעים מאוד ואני לא חייבת לך כלום" אני אומרת עצבנית, דיי שיניחו לי "ליהי דיי" מאי אומרת לי, איזה חוצפנית אחרי מה שהיא עשת כדי לה לשתוק ומהר "את עדיף בכלל שלא תפני אליי" אני אומרת עצבנית, "וואוו" עמית צועק, הוא לא מרגש אותי, אחרי מה שקרה שום דבר כבר לא יכול לרגש אותי, "מה אתה צועק" אני אומרת לו, יודעת שאני אצטער על זה אבל דיי הם מגזימים, הוא מתקדם לכיווני, הוא חושב שהוא מאיים עלי לא הבנתי מה זה ההליכה המהירה הזאת, אני לא רצה לשום מקום "בואי לפה עכשיו" הוא אומר, ומושך אותי איתו הצידה, ואני מגלגלת עיינים בחסר כוח אליהם כבר "את מוכנה להסביר לי מה עובר עלייך" הוא אומר, עוד אחד פרופסור נהייה לי, "הכל טוב איתי לא עבר עליי כלום" אני אומרת, עונה לו בחוצפה, אני שונאת שהוא מתנהג כאילו הוא ערס והוא הכי לא, אז למה לעשות את ההצגה הזאת מהתחלה "לא ניראה שהכל טוב איתך עם את מאוהבת במשהו בן 22 שאנחנו בכלל לא מכירים אותו" הוא אומר, אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי עכשיו,
מאיפה זה בא? איך הוא עלה על זה?