החיים אחרי הנובל

פרק 3- אומדן הציביליזציה הטקסנית

לאחר כמה זמן ששלדון ואיימי ישבו חבוקים על הספה בדממת אלחוט, שלדון התחיל להתמתח ולשחרר מאחיזתו ההדוקה באיימי.
הוא הביט בשעון ואמר: "ויש עוד כמה שעות לפני שצריך להתעורר וללכת לעבודה, אולי כדאי שננצל את הזמן הזה לשינה," הוא פיהק פיהוק גדול ותוך כדי כך כיסה את פיו הפעור בכף ידו.
"כן, כדאי שנלך לישון, אתה לא מתפקד טוב במיוחד יש לך חסך בשעות שינה."
השיבה איימי והתרוממה גם כן מהספה, מנגבת מפנייה את שאריות הדמעות שכבר יבשו על לחייה הורדרדות.
שלדון הלך לכיוון חדר השנה באיטיות שנבעה מעייפותו, אך לפתע נעצר ועל פניו הופיע אותו המבט שעופיע בכל פעם שנפל לו אסימון והוא הבין משהו חשוב, בדרך ככל בפיזיקה.
שלדון הסתובב לאיטו לכיוון אישתו ועל שפתיו שאלה גורלית.
"אם שנינו באותו הראש לגבי ילדים, למה שלא נתחיל לנסות להיכנס להריון?"
הוא שאל, שאלה שכביכול תשובתה הייתה מובנת מאליה אצל זוגות אחרים, אך שלדון ואיימי היו משהו מיוחד.
"באמת? אתה רוצה שנתחיל לנסות להביא ילדים?" היא הייתה מאוד מופתעת, הרי היא ושלדון דברו על להביא ילדים כבר מספר לא מבוטל של פעמים אך אף אחד מהם לא הציע לקחת את הצעד המעשי, איימי לא רצתה לדחוק בשלדון כי היא למדה שזה ממילא לא עובד; ושלדון... טוב, איימי באמת לא ידעה מדוע הוא לא הציע את זה קודם, הרי הוא כבר סיפר לה כמה ילדים הוא רוצה (לאיימי לא הייתה כל כוונה לגדל חמישה עשר ילדים אך היא ידעה ששלדון יבין לבד שאין זה ריאליסטי.)
היא ערערה בשאלתו של שלדון והגיעה למסקנה שהשאלה הייתה מתבקשת למדי, הרי הסיכוי שהילד יחלה בתיסמונת כלשהי, עולה עם הגיל של אימו, ואיימי לא הייתה בדיוק בת 22...
"מה את אומרת? אחרי הכל, שנינו רוצים ילדים ועם גנים כמו שלנו, אנחנו נעניק מתנה לאנושות.
חוץ מזה שנינו כבר בני 40 ולא כדאי להביא ילדים בגיל מאוחר מידי, כי זה יכול להוביל לתיסמונת כלשהי אצל הילד," שלדון הביא בדיוק את אותו הטיעון שחלף במוחה של איימי שניות ספורות לפני כן ואז המשיך: "גם לפי דעתי אנחנו מוכנים לזה.
אנחנו כבר נשואים כמעט שנתיים ואנחנו במצב כלכלי מצוין בגלל הזכייה בפרס נובל וגם שנינו קיבלנו קביעות בקאל טק.
למה יש לנו לחכות?
אבל כמובן רק אם את מעוניינת, אני לא רוצה ללחוץ עלייך," שלדון סיים לנמק את עמדתו והסתכל על איימי, מחכה לשמוע את דעתה בנושא.
איימי חייכה, שלדון צדק, אין להם למה לחכות, והיא כלל לא רצתה לחכות.
"אני כן מעוניינת, גם אני חושבת שאנחנו מוכנים."
שלדון חייך למשמע תשובתה של אישתו ולקח את ידה בידו.
"את תיהי אימא מדהימה." הוא אמר ונשק ללחיה השמאלית.
היא הרגישה את הסומק מתפשט על לחייה למשמע המחמאה שבעלה העניק לה.
"ואתה תיהיה אבא מדהים," היא החזירה באותה מחמאה במתק שפתיים.
"כמובן שאהיה אבא מדהים, הרי אני טוב בכל מה שאני עושה. למה לציין את המובן מאליו?" שלדון שאל בנרקיסיזם האופייני לו ואיימי חייכה, היא הייתה רגילה להנהגות שלו,
ואף מצאה את הביטחון העצמי הרב שלו סקסי.
איימי נעמדה על קצוות אצבעותיה והצמידה את שפתייה לשפתיו החמות של שלדון.
שלדון, שהיה עייף מאוד עד לפני הנשיקה, הרגיש את העייפות מתפוגגת וגופו נמלא אנרגיה (כמובן שבתאי גופו מתרחשת יצירת אנרגיה מתמדת בנשימה התאית במיטוכונדריה, אחרת הוא היה מת אבל זאת מטאפורה, תמשיכו הלאה).
שלדון הניח יד אחת סביב מותנייה של איימי ואת השנייה סביב עורפה. הוא הסיט את שיערה הצידה והחל לנשק את דרכו משפתייה לצווארה.
לאחר כמה דקות של מיזמוזים שלדון עצר לרגע ואמר תוך כדי התנשפות: "אז... רוצה שנלך למיטה ונממש את מה שהרגע דיברנו עליו?" הוא הרים גבה אחת ברמיזה וליטף את זרועה של איימי בעדינות.
איימי חייכה חיוך פתייני ולחשה: "בוא נלך למיטה ונעשה אהבה;
ואז תא הזרע שלך יכנס לתא הביצית שלי ויפרה אותה. ה
שילוב של שני התאים הפלואידים יצור תא אחד דיפלואידי שיתחיל בתהליך המיטוזה." איימי הכירה את בעלה, וידעה שהדבר שהכי מדליק אותו זה מדע, כמובן שזה ביולוגיה ולא פיזיקה, אך היא חשבה ששווה לנסות.
ואכן, נראה כי התוכנית של איימי הצליחה.
"וואווזה, את ממש יודעת איך להדליק אותי." עיניו של שלדון נדלקו והוא קרץ אל איימי שקרצה לו חזרה בשובבות ומשכה אותו לחדר השינה ונישקה אותו בתשוקה.

* * * *
לאחר כמה שעות שלדון ואיימי שכבו במיטה ואחזו ידיים.
שערה של איימי היה פרוע ושניהם התנשפו בכבדות, לאחר המשגל שקיימו.
"נראה לך שהצלחנו?" איימי הפנתה את ראשה כלפי בעלה ששכב לצידה ושאלה.
"כרגע אי אפשר לדעת כרגע, ימים יגידו, כל שאפשר לעשות עכשיו זה רק לקוות..." ענה שלדון.
"אבל את יודעת, זה עלול לקחת זמן. כמובן שזה יכול לקרות לאחר זמן קצר, אבל גם אם זה לוקח כמה חודשים אל תתעצבי, בסדר? רק צריך לחכות וזה יקרה אז אין טעם להתעצב."
הוא לחץ את ידה של איימי בעידוד, הוא נזכר שרק לפני שעות ספורות מיררה איימי בבכי על כך שהבדיקה הייתה שלילית והוא לא רצה שעכשיו היא תיהיה עצובה בכל פעם שתצא בדיקה שלילית. הרי מי יודע כמה זמן זה יקח?
"אל תדאג אני איהיה בסדר, הפעם זה בא אלי בהפתעה ובכלל לא הייתה לי הזדמנות להתכונן. עכשיו, שאנחנו מנסים להיכנס להריון אני לא אפתח תקוות ואתלה את כולן בבדיקה אחת," היא הרגיעה אותו.
הם המשיכו לשכב בשקט, אוחזים ידיים במיטה הזוגית בעלת הסדינים הפרחוניים (שלדון שנא אותם, אבל איימי לא הסכימה להציע את המיטה בסדינים של מלחמת הכוכבים...)
לאחר כמה דקות של שקט איימי שאלה: "אתה רוצה שנשמור בסוד את זה שאנחנו מנסים להיכנס להריון, או שאתה רוצה שנספר לחברים שלנו?"
שלדון הרהר לכמה רגעים בשאלה ששאלה אותו אישתו.
"אני לא אוהב לשמור סודות,
אז אם זה לא מפריע לך, אני מעדיף לספר," הוא ענה, חושב על כל הפעמים המחרידות בהן היה חייב לשמור סוד של מישהו. זה אף פעם לא נגמר טוב.
"זה לא מפריע לי, אבל אפשר לספר רק לפני, ללאונרד, להווארד, לברנדט ולראג'.
לא לאנשים אחרים.
זה לא הולך להיות כמו הפעם שפלטת לכל האוניברסיטה פרטים על חיי המין שלנו."
שלדון הינהן.
"אל תדאגי, זה נכנס למעגל השני באזורי הפרטיות, איפה שרק החברים הקרובים שלנו נמצאים," הוא הרגיע את איימי.
הוא הבטיח לה שלא יחזור מקרה כמו האחד שהזכירה והוא תיכנן לעמוד בהבטחה הזאת.
"רגע, לאמא שלי מותר לי לספר?"
"כן, אבל תגיד לה שלא תתחיל לספר לכל טקסס בסדר?" איימי אישרה, אך מכיוון שהיא הכירה את חמותה היא ידעה שיש להבהיר לה אם מותר לספר או לא.
שלדון נראה מבולבל.
"למה שהיא תספר לכל טקסס? היא אפילו לא מכירה את כל האנשים במדפורד איך היא תכיר את כולם בטקסס?
זו מדינה ענקית, השנייה בגדולה בארצות הברית, הן באוכלוסייה שבזה קליפורניה עוקפת אותה, והן בשטח שבזה אלסקה במקום ראשון.
יש בטקסס 29 מיליון תושבים.
נראה לך שאמא שלי באמת תפיץ את השמועה לכולם?"
איימי גילגלה את עיינה.
"התכוונתי שתגיד לה שלא תספר לאף אחד, בסדר?" איימי הבהירה את עצמה טוב יותר, ובתוכה היכתה את עצמה על איך שהתנסחה הרי זה היה צפוי ששלדון יגיב בבעצבים בצורה כזו או אחרת.
"בסדר, למה לא אמרת את זה ככה? למה להפוך כל דבר למסובך?"
שאל שלדון, מרוגז במקצת.
ואיימי שידעה שאין טעם להתווכח איתו, מכיוון שהוא האדם הכי עקשן בעולם, ויתרה מראש, התנצלה ואיחלה לשלדון לילה טוב.
הם הלכו לישון, רק כדי להתעורר חצי שעה לאחר מכן, על ידי השעון המעורר שהתריע שזה הזמן ללכת לעבודה, והשניים מיהרו לקום ולהתארגן, גוררים רגליים, עייפים, אך גם שמחים.