זה הוא....
זה הבחור ההוא בתמונה. אני חייבת לדבר איתו, משהו נראה לי מוזר פה.
הוא נכנס ואמר "היי לואיס, מה אתה עושה פה?"
הבחור עם השיער השחור ענה לו "השתחררתי די מוקדם היום.
אה כן, ורוניקה, זה ראסל, ראסל, זאת ורוניקה. הוא ידיד יותר טוב של לולה ממני, אני בטוח שהוא יצליח לענות לך יותר ממה שאני אוכל. אני חייב ללכת. תדברי איתו על זה."
הוא לקח תיק גדול, אמר להתראות לראסל והלך.
ראסל עמד מופתע. הוא לא ידע מה אני רוצה מלולה. אז התחלתי להסביר.
"אל תיבהל, אני ורוניקה וינטר, חוקרת פרטית, ושמעתי שלולה נעדרה"
"לולה נעדרה?!" אמר ראסל והתיישב לידי. "מה קרה? מי שלח אותך?"
"סבתא שלה, אבל היא נפטרה. לולה לא הגיעה להלוויה של סבתא שלה. אתה יודע מזה משהו?"
"אני לא יודע, כבר כמה ימים שלא ראיתי אותה, אבל חשבתי שזה תקופת מבחנים או משהו בסיגנון... והיא בחיים לא דיברה איתי על סבתא שלה, אז אני לא יודע מה לענות לך".
היא בחיים לא דיברה איתו על סבתא שלה? זה לא נשמע לי הגיוני.
עניין אותי לדעת עליו פרטים, זה אולי יעזור לי.
"במה אתה עובד?" שאלתי אותו
"אני זמר באופרה," הוא אמר והמשיך "למרות שאני לא יודע איך זה קשור לחקירה שלך, אבל תמיד חלמתי להיות זמר. אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל כן, מגיל שש בערך ההורים שלי לקחו אותי לאופרות, ותמיד רציתי להיות הדמות המרכזית, הזמר עם הקול הכי מפותח, ומאז החלום הזה התפתח."
הרגשתי כאילו פעימות הלב שלי נעצרו. הכל מובן לי פתאום.
ישבתי שם בלי תגובה. "את צריכה מים או משהו, מאדאם?" הוא אמר לי בטון מופתע, לפי מה שאני זוכרת.
אבל אני לא זוכרת שהגבתי.
פנטום האופרה....התמונות....כלי הנשק.... לא, זה לא יכול להיות, אין מצב.
***
הרעש האחרון ששמעתי היה החבטה של ראשי ברצפה. הכל היה שחור. ראיתי מין צללית מוזרה כזאת עם אף ארוך. והיא אמרה כל מיני דברים, כמו "חשבת שאני אפגע בה לטובה?", והיא כיוונה עליי אקדח.
ניסיתי לרוץ, ניסיתי לברוח, ניסיתי לעצור את הטירוף, את השד הזה שגרם לי לחוסר הכרה, אבל הוא המשיך לרדוף אחריי. לרדוף אותי.
***
כמה שניות אחרי זה מצאתי את ראסל במטבח, מנסה להתקשר למוקד כלשהו.
"מה קרה פה?" שאלתי אותו.
"לא משנה, היא התעוררה, תודה רבה" אמר ראסל, ניתק את הטלפון ורץ בחזרה לסלון.
"ורוניקה, הכל בסדר? התעלפת פה לאיזה שתי דקות!"
"כן, הכל בסדר, אני חושבת" אמרתי והמשכתי בחקירה.
"אז... על מה דיברנו?" אמרתי וניסיתי לצחקק, כדי שיבין שהכל בסדר
"העבודה שלי, אני זמר אופרה." אמר ראסל.
"אוקיי, הכל מובן לי, יש לי רק עוד שאלה אחת אלייך."
"כן?" שאל ראסל, שלפי הבעת הפנים שלו נראה שהוא כבר לא יודע מה לעשות.
"....האם לולה כותבת אופרה?"
"אם היא הייתה כותבת היא הייתה אומרת לי. היא בחיים לא אמרה לי משהו בנושא. אנחנו ידידים מאוד טובים, היא עזרה לי להגשים את החלום שלי, היא עזרה לי לחסוך כסף, לא משנה מתי הייתי זקוק לעזרה, היא תמיד הייתה שם, תמיד אמרה לי מה לעשות. וגם אני עשיתי בשבילה דברים. הדבר האחרון שהיא אמרה לי היה לפני שבועיים, היא שאלה אותי מה שלום החברה שלי, ודיברנו עליה קצת. ואז היא נעלמה."
"אוקיי, ראסל, תודה רבה על הכל. אני מצטערת על זה שהתעלפתי, הכל בסדר. תודה." אמרתי, מנסה לא לדבר יותר מידי.
"אז...את הולכת?" שאל ראסל בשקט
"כן, נראה לי שסיימתי פה."
"בהצלחה, אם אני אמצא משהו, אני אודיע לך."
השארתי שם את כרטיס הביקור שלי, והלכתי.
***
הוא רודף אחריי, איש עם מסכה בעלת אף ארוך. ויש לו אקדח. אקדח קטן שהוא פשוט שולף מהכיס שלו.
והוא חסר רחמים. הוא הרוג את כל מי שעומד בדרכו
אני מנסה לא לחשוב עליו, אבל הוא ממשיך לרוץ אחריי. ולי אסור להביט אחורה.
הוא מתקרב אליי, צוחק צחוק אכזרי ו...
***
הימים חלפו. אני לא מרגישה טוב מספיק כדי להמשיך עם זה. אני נהיית חלשה, אני מרגישה שמישהו עוקב אחריי, ויש לי חלומות על אדם במסכה ונציאנית שחורה.
הוא לא מספיק להופיע בסיוטים שלי. לא משנה מה אני עושה. אבל אין מה לעשות, אני חייבת להמשיך בחקירה הזאת.
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Mystery / Thrillerורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
