כוכב נופל {הושלם ✔️}

34- היום הגדול

״פשוט תסע...״ מילמלתי, יודע שהוא צדק בכל מה שאמר רק שבנוסף לכל השינוי הזה גם צמח לי אגו. שאם פעם האגו שלי היה סביר, עכשיו הוא נמצא אי שם מאחורי איזה ענן או משהו כזה.

״אנחנו מפסיקים עם ההפסקה המזורגגת הזו, כותבים איזו הודעה מפגרת לטוויטר ומתחילים לחזור להזיע. יש לנו אלבום חדש שרק נואש שישירו אותו.״ יונגי התחיל בנסיעה אל עבר שדה התעופה.

במשך הנסיעה הרוחות נרגעו, הפעמים היחידות בהן החלפנו מילים זה כשנאמג׳ון התקשר בשיחת וידאו יחד עם ג׳ין והוסוק לאחל בהצלחה ולשאול אם המכתב שכתבו במהלך היום הזה עבור הארמי והודעת ההפסקת פסק הזמן שלקחנו- יצא טוב.
המכתב היה מרגש, גרם לג׳ימין אפילו להזיל דמעה או שתיים. ליונגי לחייך ולי להתפלל,
שאת המכתב הזה נעלה ביחד. כל השבעה.

כשהגענו לשדה התעופה מאבטחים דאגו להתלוות אלינו, לא היה צורך במסכות עם גודלם.
הארמי היו בצד השני, כשהם הבחינו בנו הם צרחו את נשמתיהם ודאגו להזכיר לנו שהם אוהבים אותנו.
הפרחנו להם נשיקות ושלחנו להם לבבות.

״הוא אמור לנחות,״ אמרתי לשני חבריי כאשר הבטתי פעם נוספת בצג.

״תביא לי.״ יונגי חטף את הפלאפון מידי והכניס אותו לכיס המכנס שלו בחיוך, כדי למקרה שאם מישהו יתפוס את זה במצלמה לא יראה שקרה הרגע משהו רציני.

״אוקיי, ארמי! אתם זוכרים מה עושים?״ ג׳ימין קרא כשיונגי הרים אותו על כתפיו.

״כן!״ הם השיבו לו בפה אחד.

האמת?
לא היה לי מושג מה התכנון.
ג׳ימין אמר שהוא ידאג להכל ואני רק צריך להראות נוכחות.
הקשבתי לו ואני לא יודע אם זה צעד חכם.

״טיסה 8673 מלוס אנג׳לס לקוריאה נכנסת כעת למסלול 08.״ הכרוז נשמע ברחבי השדה והרגשתי את ליבי פועם מהתרגשות.

״גונגקוק במטוס הזה!!״ גימין צעק וסימן לאלפי הארמיז שהיו שם להיות בשקט.

״טיסה 8673 מלוס אנג׳לס לקוריאה נחתה בשלום.
המבקרים מתבקשים להמתין מספר דקות עד לפתיחת השערים.״ הקול האוטומטי נשמע שוב ויכולתי לחוש את ברכי רועדות מהלחץ.

חמש דקות שהרגישו כמו שנה עברו והשער נפתח, חושף כמה מאות אנשים שנהרו החוצה במהירות.
בזווית עיני יכולתי לראות מבטים נוקבים מצד הארמיז וכמה לחשושים, היו גם כאלה שפשוט הלכו. לא ממש הבנתי מה קורה וקיוויתי בליבי שהכל חלק מהתוכנית המפגרת של גימין.

ואז ראיתי אותו. מתהלך לצד בחור שרירי שהביט בו בחיוך וכרך את ידיו סביב מותניו ברכושניות.

״עכשיו!״ גימין צעק לארמי שעמדו שם, אך במקום שיזרקו עגבניות או שיצרחו שרר שקט, הארמיז הרימו את ראשם מהפאלפונים ובאותו הרגע הבנתי, שמשהו לא בסדר קורה פה.

הבטתי בגונגקוק שחיוך עדין היה מונח על פניו הסמוקות והרגשתי את דמעותי עולות.
הוא לא השתנה בכלל, גופו לא גדל ועיניו הענקיות שהייתי שוקע בהן בכל פעם שהבטתי בו נשארו יפות כמו שהיו, ארבע שנים עברו והוא נשאר אותו אחד שהלך ממני.

התקדמתי לעברו בצעדים מהוססים כשהבנתי שמשהו בתוכנית של גימין השתשבש לגמרי.
הרגשתי את עולמי נעצר אך את שאר האנשים ממשיכים להתקדם הלאה.
לא זזתי ממקומי מחכה שיעשה משהו אך הוא אפילו לא הביט לעברי.

״בייבי,״ חברו קלט אותי והרגשתי את עצבי מבעבעים בגופי למשמע הכינוי שהעניק לו. הייתי שניה מלהעיף לאותו בחור אגרוף לפרצוף אך כאשר גונגקוק העביר את עיניו אליי בהפתעה קפאתי.
עיניו הביטו בי בשוק וגבותיו הצתמצמו.
התקרבתי אליו במהירות תופס את ידו ומושך אותו אליי.

״גונגקוק..״ מילמלתי לפניו המופתעות ויכולתי לראות את דמעותיו עולות.
כאשר העברתי את אגודלי על ידו הרכה נתקעתי בעצם קשה שהעבירה בי צמרמורת של פחד.
השפלתי את עיני מתפלל לאלוהים שזה לא מה שאני חושב. טבעת זהובה נגלתה לעיני וכאשר הבטתי על ידו של הבחור שאיתו יכולתי לראות טבעת תואמת לגמרי.
״אז אני מבין שרק אני תקוע.״ גיחוך מריר יצא משפתי ומיהרתי לשחרר את ידו.

הבחור לקח את גונגקוק אחורה והביט בי בכעס.
״את ההזדמנות שלך פיספסת.״ הוא חיבק את גונגקוק ההמום וליטף את ראשו.
נשכתי את שפתי בכאב והתהלכתי אחורה, לא מוריד את עיני מגופם המחובק.

״הכל טוב?״ יונגי החזיק בכתפי ומשך אותי אחורה.

״טאה?״ קולו של גימין נשמע באוזני והרגשתי את העצבים שבי מתפרצים החוצה.

״אמרת שתחזיר לי אותו!״ סיננתי בין שפתי והדפתי אותו ממני, מונע ממנו לחבק אותי.
יונגי סימן בידו לגימין לעזוב אותי לנפשי והושיב אותי על הריצפה על מנת שהארמי לא יראו את כמות הדמעות שעל פניי. הוא הגיש לי בקבוק מים ונעמד בחזרה באנחה כבדה.
הרגשתי את הכל מסתחרר סביבי במהירות ותפסתי את פני בכאב פורץ בבכי.

זוג נעליים ניצבו מול פני המושפלות והרמתי את עיני פוגש בגונגקוק.
עיניו מבריקות, ומעידות על בכי שאמור להתפרץ.
הוא קירב את ראשו אלי והסב אותו לכיוון אוזניי.

״לא רק אתה תקוע.״