דעה משתנה, כוח, וזומבים

פרק שני - שמלה כחולה ושמלה מגוונת

פרק ראשון מתחילת סדר ההורדה שלי החדש, תאחלו לי לא לשבור אותו!!!

הבוקר שלמחרת היה יפה כהקודם, ושפתיו של אביה היו הדבר הראשון שפגשה ג'ולייט ככל בוקר שנמצא בבית. שקע שנוצר עקב משקלו של רונלד הביא לכך שהחליקה ג'ולייט לתוכו ומשם נעטפת בזרועותיו. הוא מגחך ומחייך מעט יותר, מניח את ראשה של ביתו המועדפת על ברכיו בעדינות ונושק לו. אהבתו אליה היא הסוד הקטן שלו. לאחר שהתעוררה וחיבקה את אביה כשגרת הבוקר, פונה ג'ולייט לשידה שלה ולמראה, מתיישבת על הכיסא המרופד. רונלד יושב על התיבה אשר סמוכה למיטה ובתוכה נעליים רבות בזוגות ויקרות בצדק, ג'ולייט אף פעם לא לגלגה בעוצמתו של כל סכום כסף אפשרי, או בעושר של משפחתה, ובכל פעם שקנתה חשבה יותר מפעם אחת. הברון מסתכל על הנערה מסתרקת כבכל בוקר שיש לו זמן להישאר, אבל הפעם הם שקטים ואינם מדברים. הפעם אין סיבה לדבר והשקט מבורך.
"את יודעת, כל יום מחדש מאז בו האביב כאן, כולם - כל אחד ואחד - מאמין שלכל בוקר שקם הוא יותר יפה מזה שקודמהו, את יודעת דבר מה?" פותח אביה בשיחה, וג'ולייט מחייכת במקצת ופונה להביט בו ולא במבואתה שבמראה.
"אני יודעת את הדבר, אבאל'ה, שכולם פרט לך." קמה הילדה היפה, וטופחת על שימלת הפיג'מה שלה שלא תהיה צמודה מידי. רונלד מחייך ולא מדבר, נותן לה להמשיך. "אני מניחה שזה בגלל שאתה מודע לכך שהאביב נעים יותר מהחורף, אך עדיין אתה מעדיף חורף ואינך מחכה לאביב - אינך מעריך אותו משום שאינך חש בחוסרו." היא מסבירה בפשטות, ועדיין מרגישה את הגאווה הקטנה על היותה מכירה באביה. רונלד מהנהן ונאנח מעט בהרהור.
"דעי להבחין בבחורים מין המקום, זה כאילו דבר אשר נולד איתם - כאינסטינקט הגנה וכדומא - האנגליים פה אוהבים את השמש במיוחד לאחר החורף… ויש כאלה שלא מבינים את תהליך יווצרות האהבה, ועוזבים." קם רונלד מהמיטה, ופוסע לעבר ביתו הלבושה בכותונת הלילה עדיין. הוא מגיע אל ביתו וכורך את זרועותיו סביבה בשלווה, מניח את סנטרו על כתפה, מביט בה מבט משמעותי. או לייתר דיוק, במבואתה.
"ההיי מאוהבת בגבר שמודע לנפשו, שיוכל להעריך את חוכמתך, להבין את צרכייך, ובסופו של דבר להכירך יותר מעצמך," רונלד נושק לכתפה ועוצם את עיניו ברגש, ובשביל נשיקות אוהבות מגיע לבסוף אל לחיה ונושק למצחה בעודה מסתובבת אליו. עיניו ננעצות בשלה, ועוטפות את ליבה בעוד גופו את גופה, אמה ואחותה לא יכולה שלא לחייך ממראה זה לא משנה מה. "חשוב שיהיה מודע הגבר לעצמו וכך יוכל להיות מודע בדרך הטובה ביותר לסביבתו - ולהכיל את האהבה שיש לי ולך, ילדה שלי." ג'ולייט מתנשפת ומהנההנהנת בכובד ראש, ומניחה את ראשה על חזהו בעוד זרועותיה הדוק סביב מותניו.
"שוב גבר לא יהפוך לבעלי כל עוד אין בלבו את הערכה אליך אשר מציפה אותי." אומרת הנערה בעיניים עצומות, והכנות ממלאת יחד עם הרצינות את האווירה…
"נו, באמת," נכנסת נסרין בקול משועשע במעט אך עדיין רציני, וכך יודעת שהוא סימן להקשיב ולהפנים. "כבדומני שאין להתחרות באהבתכם, למדתי את זה על בשרי ואין טעם שיסבול בעלך לעתיד כל עוד אפשר אחרת! ואל תשווי בין הגבר שיהיה מושלם בשבילך לאביך! ולא בגלל שהוא יפסיד ואני יודעת שהוא יפסיד… אולי בגלל שהוא יפסיד… נו, טוב, קודם נראה את הרמה של הבחורים פה, אולי…" ג'ולייט מחליפה מבט עם אביה, והוא פונה להביט באישתו בריכוז… האב חוזר לביתו עם תשובה ומניד את ראשו, וחיוך קטן מבצבץ מבין שפתיה.
"לא משנה… אל תנסי להבין." הוסיף ולחש לאוזני ביתו, אשר כבר יודעת זאת.
"...בכל מקרה, את מבינה למה בחרתי בזו, יקירתי?" שואלת האם בעודה מניחה את השמלה בזרועותיה. ג'ולייט מכווצת את גבותיה ובוחנת את השמלה בהרהור והיסוס. וליבה מתמלא במהירות בתיסכול, אמה לא תניח לה עד שתספק לה תירוץ הוגן. והיא פשוט לא השמלה שתרצה ללבוש בפעם הראשונה שתכיר את אהובה.
"אמא, אני פשוט-"
"יהיה לך יותר קל למצוא חסרים אם תלבשי אותה, ילדה " לוחש לאוזני אבא, ואז מכחכך בגרונו בתמימות בעוד אמא בוחנת אותו בחשדנות. ידיה על מותניה נראות כמתאפקות להרביץ למישהו. אני ואבא, שנינו נותרים בחזית מבלי נשקים, וזה מותיר לה את האפשרות להוציא עלינו את זעמה, לא התענוג שהייתי רוצה בשעה זו של הבוקר. היא ממהרת לכיווני ואני מצליחה לסובב את עיניי לרגע לאבי. לא, הוא מסוחרר מתרגיל ה-'ישבן עצבני' שלה.
"טוב," אני נכנעת, מרימה את ידיי לגובה ראשי ומשתיקה אותה. " אני אלבש אותה."
"בואי הנה." מושך אבא את אמא אליו רגע לאחר שאני מפנה את מקומי, ואמא מכווצת את גבותיה ככל הנראה כאשר אבא סוגר אותה בכלא זרועותיו, 'מחמם את ישבנה' כראוי. אבל מה אני יודעת? אני מתלבשת מאחורי קיר הבד.