דעה משתנה, כוח, וזומבים

פרק 1 - "הנסיך ישמח להצהיר..."

דבר אחד לומר, פעם ראשונה שאני משתמשת בווטפאד שלא לקריאה, אז סלחו לי עם הפרק יהיה טיפה קשה לקריאה... זו כבר פעם שלישית שאני נכנסת ומשנה, העניין ממש חשוב לי, תכתבו אם יש בעיות, בבקשה😅
אוהבת, מקווה שתיהנו.

אין יום יפה מזה מאז תחילת השנה, מאז בוא האביב הפורה והנאה. זוגות יפים ומגוונים מתהלכים בזוגות בחצר המלוכה וצחקוקים מנומסים נשמעים מכל עבר לצד חיוכים מלאי שיניים מאשר לא אחרים מין הגברים המרשימים של אנגליה. אומנם עכשיו המאה ה-16, 1623, אך נימוסיהם של האצילים נותרו מבין בטובים ביותר מבין הארצות.
"הנסיך ברננד ישמח להצהיר על בואו של השר לחינוך חצר המלוכה, נא לשמור על אוזן קשבת!" קורא משרת הקריאות במלוא הדרתו, והנסיך ברננד יוצא לעבר הכניסה החיוך בצוהל. הכרכרה עוצרת, וכל האצילים, בני המלוכה והמשרתים עצרו בכדי להטות אוזן ולהביט במי מדובר. וכמובן שדיברו על הבת הנשואה ובעלה, על האישה המוכשרת, ושוב - בת קטנה, שקיבלה אינספור שבחים מכל מבקר שהגיע לביתו הרחוק של הברון, והצליח לפגוש בנערה.
"קבלו את הברון רולנד המוכשר, האמיץ, והמכובד בעיני כל משפחת המלוכה, שסוף סוף חזר אלינו לאחר תקופה ארוכה, בבקשה!" קורא הנסיך בחיוך גדול, עומד לו זקוף וגאה מול הכרכרה שדלתה נפתחת ופונה לברון לצאת ולחבק את נסיכו כאשר אי אפשר לשמוע את דבריו החמים בברור, לאור כל מחיאות הכפיים החמות.

"אומרים שכל המשפחה באה לאחר ההתקפות בשטחו של הברון, אפילו הבת הקטנה." צץ ג'ורג' הקטן מאחורי אחיו הגדול והנאה, דניאל, בחיוך רחב מהצפוי. דניאל נאנח ומגלגל את עיניו למצב ההתלהבות המוגזמת למדיי של משפחתו לגביה. אחיו המבוגר אשר מספק את תפקיד הסוחר, חזר מלפני מספר שבועות מביתו של הברון רונלד. נשוי אבל עדיין מוקסם. מאחרת. דניאל מרים את ראשו מידיו המאוגרפות ומתרחק בלא מעט זעם מהמעקה, לא מצליח להבין איך נערה תמימה וטהורה - בתולית - מסוגלת לגרום לאחיו הנאמן, השנון אשר איש הידוע משכמו ומעלה ובהחלט בתקופת שיאו, בה נראה בברור שראשו על כתפיו, מסוגל להתערער כל כך מאחת שלא עשתה דבר חטא ושוטה.
"היא כנראה מתבגרת שוטה ומפלרטטנית, איני רוצה לראותך בחברתה עד שאגלה אחרת!" אומר דניאל בתוקף ומתרחק מהמעקה במהירות כאילו מאש, כאשר מגיע תורה של אותה אחת, לאחר אמה ואחותה הנשואה שיצאה בעזרת בעלה המאושר להפליא. אותו הגבר בעל שיער בלונדיני ועיניים שחורות פונה לעזור לאחות הקטנה שעדיין לא נראיתה, בנוסף לבקשת האחות שנראית מודאגת יתר על המידה, אך אין זה קורה. בעיקר משום שהאב - הברון - החליט שרוצה הוא לעשות זאת.

"ילדתי... יפה שלי, בזהירות!" מזהיר האב, אך לא בטוח לגבי מה. הנערה היפה ביותר שראו כל הנערים בטירה, בגזרתה הצרה אך לא מידי, בשיערה השחור, העבה והארוך אך לא מידי… אך העיניים - היו דבר שלא היה להתעלם ממנו. ברגעים הראשונים אי אפשר היה אפילו להכיל אותן. זוהרות וצהובות כעיני חתול הממוסגרות בריסים שחורים ארוכים. אותה הנערה מסיטה קצוות שיער סוררות שאיבדו את מקומן אל מאחורי אוזנה, ובמבוכה מלווה בסומק יפהפה היא מגחכת על חזהו של אביה, ומשפילה את מבטה כאשר זרועו נכרכת סביבה מעט יותר.
"אבא…" מנסה הילדה לזרז את אביה בצניעות ובדאגה לבגדיה. ובחוסר חוצפה. האב מרים את מבטו בהרהור ובוחן את הנערים שנסוגים לפתע ממבטו בקור. אך האב לא נראה חושש, אלא יותר כמו אריה שבודק את גוריו עד כמה בוגרים.
"כמובן, יקירתי," נושק לה לרקתה ברכות, ומותח את ידו פעם אחרונה לאחוז במשהו שהוסתר בשל גופם או הדלת. עדיין לא נראה מודאג. "אבל אין דבר לעשות ומה שחשוב כרגע, היא רגלך." מסביר לה, וכאילו חיכה החתן, נושא אותה בעדינות גבוה יותר בעודה בזרועות אביה החסון. הנערה נראית צייתנית וכורכת את זרועותיה סביב כתפיו, ולהישען עליו עם גופה לשם הנוחות שנכפה עליה.