מושלכת
ואני לא מסוגלת לנשום
חונק אותי
תן לי לנשום
אני לא מצליחה לנשום
אני צועקת וצועקת ״לא״
אבל דבר לא נשמע
אני צורחת וכואבת
אבל דבר לא יוצא מפי.
נשימותיי הכבדות מעסיקות אותי
והן לא מספקות
בעוד רגע אאבד תחושות.
אני צועקת ״די״
תפסיק לחפור בגופי
ומילה לא נשמעה.
רציתי לבכות
לא היו דמעות
רציתי לברוח
והייתי קפואה במקום.
אני לא יודעת מה אני רואה
ואני לא יודעת מה אני מרגישה
בין אם זה כאב או סתם תחושה מוזרה
או שמי שמעליי לא קיים
וזה סתם סיוט של שיתוק שינה.
הלוואי שזה מה שהיה.
אם יש משהו שכתבתי שאני באמת שונאת, זה את הקטע הזה.
לא כתבתי אותו יפה ולא כתבתי אותו כדי שיתפרסם.
כתבתי אותו כאיזו מטלה שקיבלתי, כאיזה שחרור מתחושת החנק הכבד שהרגשתי.
אני מעלה אותו כי מה שכתוב בו מלווה אותי כל רגע ורגע בחיים שלי. והספר הזה הוא מה שקורה לי ומה שאני חווה. מקום הקטע הזה הוא פה.
