"אוף די אני כבר לא מצליחה להסתדר בחיים האלה! איך החיים הפכו מושלמים כל כך לנוראיים כל כך? " שאלתי את חברתי הטובה ביותר- בלה "דיי סער! את תראי שהכל בסוף יסתדר" היא ענתה לי "זה מה שאת תמיד אומרת ואיכשהו באורח פלא המצב נהיה הרבה יותר גרוע! אז תודה רבה לך באמת! " עניתי לה בכעס והסתלקתי משם בריצה "רגע סער אפשר לפתור את זה שום דבר עוד לא אבוד" היא אמרה "אה באמת?! כי גם את זה את אומרת כל הזמן ואם תסלחי לי אני רוצה לחזור הבייתה ולחשוב קצת" עניתי "בטוחה שלא בא לך להישאר פה? " היא שאלה עם ניצוץ של תקווה בעינייה "אני בטוחה כמו הסיכויים שאני ואת יותר לא חברות ולהזכריך הם מאוד גבוהים" אמרתי עם דגש על המילה מאוד. "אוקיי" ענתה והשתקה היא הייתה נראית נורא מאוכזבת חבל שהיא לא יודעת איזה סערת רגשות יש בתוכי, של בלבול, כעס, עצב ובעיקר אכזבה ממנה ומאיתן.
אה אתם עוד לא יודעים איך זה התחיל? בואו נחזור שנתיים אחורה
~*לפני* *שנתיים*~
קמתי לבוקר מאושר, הציפורים צייצו בקול מתוק, קמתי לבוקר של יום הולדתו השש עשרה 'איזה כיף סוויט סיקסטין!' חשבתי לעצמי 'היום הולך להיות נפלא' חשבתי לעצמי ויצאתי מחדרי לבושה בפיג׳מה וצעדתי לעבר הסלון "בוקר טוב אמא בוקר טוב אבא" אמרתי תוך כדי פיהוק להפתעתי אף אחד לא היה בסלון לפתע שמעתי צווחות מאחורי "הפתעה! " הסתובבתי, מאחורי ראיתי את אמי אבי ואחי קופצים מאחורי הספה "היום יום הולדת... " הם התחילו לשיר לי "תודה רבה אבל לא הייתם צריכים" אמרתי וחיבקתי אותם בחנתי אותם: אמי עמדה עם בעלי בובה ושמלה בצבע בז׳ שהדגישה את גופה היפה אבי לבש חולצה משובצת ששני הכפתורים הראשונים בה היו פתוחים ומכנס ג׳ינס כך גם לבש אחי "בואו נלך למטבח לאכול ארוחת בוקר" אמרתי להם וסימנתי להם עם היד לבוא "טוב אני אכין לכם פנקייקים" אמי אמרה "תודה אמא" אמרנו אני ואחי ביחד פתאום נשמעה דפיקה בדלת " אני אלך לפתוח" אמרה אמי ולאחר רגע שאלה בחשד "איך מצאת אותנו?" "תלך מפה מיד!!!" צעקה עליו וטרקה את הדלת.
אז זה הפרק הראשון של הסיפור הראשון! 😍
תכתבו בתגובות מה חשבתם עליו והאם להמשיך את הסיפור והצביעו! 😌 אם יהיו יותר מחמש הצבעות אעלה עוד פרק
יאללה ביי😜
