בשנייה שחשבתי שהכל יהיה בסדר, בדיוק באותו הרגע שבו הרגשתי הקלה עצומה והבנתי שסתם היו לי דאגות שווא- זה קרה. הדבר הנוראי שהרגשתי שיקרה מהרגע שפקחתי את העיניים בבוקר.
זה קרה כל כך מהר. כל האנשים שהיו במועדון, שיכורים או פיקחים, עמדו מבלי לנוע. מבלי לחשוב. מבלי להזיז עפעף.
כאילו לפני שתי דקות הכל היה כרגיל, העובדים בבר עשו את עבודתם, והלקוחות נהנו משוט של משקה משכר. חלקם גם רקדו על רחבת הריקודים.
אבל כולם נקטעו באמצע מעשיהם כאשר יריות חרישיות פילחו את האוויר, ועשרות אנשים בבגדים שחורים פרצו אל המועדון.
הם ירו לכל עבר, אפילו לא מכוונים לעצמם מטרה מסוימת, כאילו הגיעו לכאן רק בכדי להרוג.
כל מה שעשיתי היה לעמוד. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לחשוב. אני גם לא בטוחה אם יכולתי לנשום באותו הרגע.
ואז, כאילו ברק הכה בי- השמיעה חזרה אליי. וכך גם אני חזרתי למציאות.
פתאום שמעתי את הצרחות שמילאו את האוויר, כאילו שנייה קודם לכן הייתי חירשת ולא שמעתי דבר.
אנשים החלו לרוץ לכל עבר, להסתתר, להתכופף. ישנם כאלה שכבר הצליחו להיפגע ושכבו מדממים על הרצפה.
ולמרות ששנאתי, כל כך שנאתי את החיים שלי, יכולתי לחשוב רק על דבר אחד- אני לא רוצה למות.
״קלייר!״ אני שומעת את צעקתו של הארי ורק אז אני מצליחה להזיז את שרירי הגוף שלי.
אני מפנה את מבטי אליו ורואה את הפאניקה בפניו.
״בואי! אנחנו חייבים לצאת מכאן!״ הוא ממשיך לצעוק ולנופף ואז לצעוק שוב, אבל הרגליים שלי לא מסוגלות לזוז ממקומן.
רק כאשר הוא תפס בזרועי ומשך אותי, הצלחתי ללכת.
רצתי. ידי בידו של הארי ורצנו כמה שיותר מהר אל עבר דלת היציאה.
גופות נפלו אחת אחרי השניה על הרצפה, שהתמלאה בצבע האדום מדם.
בזווית עיניי הצלחתי לזהות לפחות חמישה מאותם מתנקשים העומדים ליד דלת היציאה, ומיד עצרתי את הארי והצבעתי לכיוונם.
הוא הינהן.
״בוא. יש לי מקום טוב להתחבא בו.״ בקושי הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
הובלתי אותו אל הבר והוריתי לו להתכופף. בין הארגזים שהיו על הרצפה היה מקום מצוין לשנינו שבו היה אפשר להתחבא מכדורי המוות.
YOU ARE READING
Asshole ➢ Louis Tomlinson
Fanfictionקלייר מרטין היא האדם הכי אנטי חברתי שאי פעם תפגשו. היא שונאת כל אחד. ברצינות, כל אחד. האדם היחיד שהיא מעריכה ונותנת לו את הכבוד שמגיע לו היא אחותה התאומה, קלואי. למרות עצם היותן תאומות, הן אינן זהות כלל. שלא כמו קלייר, קלואי היא בחורה כריזמטית וה...
