אני מתעוררת בבוקר עם תחושה שמשהו רע עומד לקרות.
אני מציצה דרך החלון והשמיים נראים אפורים מתמיד.
אין לי דרך להסביר את זה, אבל משהו ביום הזה לא מרגיש לי נכון.
אני מנסה כמה שיותר לא לחשוב על זה ולא לדאוג יותר מידי, ומתחילה להתארגן לעוד יום עמוס של לימודים ועבודה.
״בוקר טוב,״ קלואי אומרת לי כשאני נכנסת למטבח.
״היי,״ אני עונה לה בחצי חיוך.
אני פותחת את המקרר ומוציאה ממנו תפוח.
״תפוח? הכל בסדר איתך, קלייר?״ קלואי מופתעת מבחירת ארוחת הבוקר שלי.
״כן. הכל בסדר. פשוט אין לי חשק לאכול משהו כבד.״ אני עונה.
קלואי רק מרימה גבה וממשיכה לאכול את ארוחת הפנקייקים שלה.
השעה שמונה, והלימודים מתחילים רק בעוד שעה.
בכל זאת אני מחליטה לצאת מהבית מוקדם, ולא שוכחת לקחת את המטריה שלי לפני שאני יוצאת.
כי כמו שכבר אמרתי, משהו בשמיים של היום הזה לא נראה לי כל כך טוב.
אני חונה את הרכב בחניית הסטודנטים, ובדיוק כשאני יוצאת מהרכב אני רואה את הארי שחונה בדיוק לידי.
חיוך קטנטן מבצבץ מבין שפתיי. הוא שם לב לכך ומחייך אליי בחזרה.
אני מחכה עד שייצא מהרכב כדי שאוכל להתחיל איתו בשיחה.
״משהו מוזר בך היום.״ הארי אומר ובוחן אותי.
״היום הזה בכללי מרגיש לי מוזר.״ אני עונה.
״באמת? למה?״ הוא שואל בסקרנות.
״אני לא יודעת איך להסביר את זה... זה פשוט מרגיש, מוזר. כאילו משהו רע עומד לקרות.״ אני עונה.
״אל תחשבי על זה ושום דבר רע לא יקרה,״ הוא מנסה לנחם אותי.
״איך זה שאתה תמיד יודע מה להגיד?״ אני אומרת בצחקוק.
״כזה אני.״
אני משלבת את ידי בידו ואנחנו מתחילים לצעוד לנו אל עבר מבנה ההרצאות.
--
הארי צדק. משהו באמת מוזר בי היום. במהלך שלושת השעות של השיעור יצא לי לחשוב איך חיכיתי להארי בבוקר, איך חייכתי אליו ואיך רציתי לפתוח איתו בשיחה.
האם באמת יכול להיות שמשהו בי השתנה?
האם באמת אותו הערב בבר של ג׳ן הצליח לאחד אותנו כך?
אין לדעת.
--
יום הלימודים שלי נגמר בשעה חמש, ויש לי עוד ארבע שעות חופשיות עד המשמרת שלי במועדון.
אני ממהרת להגיע הביתה ועושה מקלחת זריזה.
לאחר שאני מתקלחת אני פותחת את ארון הבגדים שלי ומנסה לחשוב מה ללבוש למשמרת.
מר טרנר, הבוס שלי, כל פעם מזכיר לי שעדיף אם אגיע בבגדים חשופים לעבודה. זה מושך לקוחות, לדבריו. וגם טיפים. הרבה מאוד טיפים.
אז אני בוחרת את הגופייה הכי חשופה שיש לי בארון ולובשת את הג׳ינס הכחולים שהכי מחמיאים לישבן שלי.
הטרדות מצד גברים שיכורים בני ארבעים פלוס? הנה אני באה.
--
המועדון מפוצץ. הפתיחה הייתה רק לפני שעה והמקום כבר מלא באנשים, וזה רק נראה שהם ממשיכים להגיע.
״היי! קלייר!״ אני שומעת קול מוכר קורא לי.
אני מסובבת את הראש ורואה את הארי, וחיוך גדול נפרש על פניי.
עד שאני שמה לב עם מי הוא נמצא והחיוך יורד לי בשניות.
״כבר שכחתי שאת עובדת פה,״ לואי אומר בגיחוך.
״כבר שכחתי כמה שהנוכחות שלך מעצבנת אותי.״ אני עונה בגלגול עיניים וממשיכה לקבל הזמנות מלקוחות אחרים שיושבים על הבר.
״לילה עמוס יש לכם כאן, הא?״ לואי צועק מבעד למוזיקה הרועשת.
״כפי שניתן לראות.״ אני עונה מבלי להסתכל אליו ומרוכזת במזיגת המשקאות החריפים אל כוסות השוטים הקטנות.
אני מרגישה דחיפה קלה במותן, ורואה את רוס מחייכת אליי.
רוס היא השותפה שלי לעבודה, גם היא ברמנית.
העבודה הזאת הרבה יותר מתאימה לרוס מאשר לי.
יש לה את המראה, את הגוף ואת האופי להיות הברמנית המושלמת.
שיערה אדום בוהק וקצר, עורה שזוף בדיוק במידה הנכונה. היא גבוהה, עיניה ירוקות ושפתיה שתמיד צבועות בצבע בורדו מלאות ובשרניות. שלא לדבר על מידת הדאבל די שלה בחזייה.
״קלייר, את עובדת כמו חמורה! תנוחי קצת, הנה- קחי שוט, עליי.״ רוס אומרת לי בקריצה.
אני מחייכת אליה חיוך מוקיר תודה וגומעת את שוט הטקילה שהושיטה לי.
לפתע אני מרגישה קצת יותר משוחררת, ורק אז נזכרת איך בתחילת היום הייתה לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות.
טוב, בהתחשב בעובדה שהיום הזה עומד להיגמר בעוד שעתיים- מסתבר שטעיתי.
אבל דיברתי מוקדם מידי. הרבה מוקדם מידי.
נחשו איזה סיפור חזר אחרי חצי שנה?????
YOU ARE READING
Asshole ➢ Louis Tomlinson
Fanfictionקלייר מרטין היא האדם הכי אנטי חברתי שאי פעם תפגשו. היא שונאת כל אחד. ברצינות, כל אחד. האדם היחיד שהיא מעריכה ונותנת לו את הכבוד שמגיע לו היא אחותה התאומה, קלואי. למרות עצם היותן תאומות, הן אינן זהות כלל. שלא כמו קלייר, קלואי היא בחורה כריזמטית וה...
