Revolve

Chapter 8: Again

ידעתי שזה לא מה שבאמת קורה, אך לא יכולתי לשלוט ברגשותיי.

הכאב הפך פתאום לפיזי כשהתנגשתי במישהו. "מה לעזאזל." סיננתי, מרימה את ראשי כדי להביט בנער.

"מצטער," ענה הנער, מפתיע אותי בהתנצלותו. הנהנתי, פוטרת אותו מזה, משפילה את ראשי, וממהרת למשוך באפי. נער נוסף הגיע, כנראה חבר של הנער שנתקלתי בו.

"ריי?" שאל אלכס. הרמתי את ראשי שוב ומצאתי את עיניו המודאגות של אלכס. "מה קרה?"

מראה הפנים המוכרות שלו והדאגה בהן גרם לי להישבר לחלוטין, אך ניסיתי לשמור זאת בפנים. "כלום," קולי יצא ככמעט לחישה מרוב שגרוני היה חנוק. אלכס סימן לחבר שלו שילך.

"אל תגידי לי כלום." הוא חייך אליי בניחום והביט בעיניי. "שאקרא לפיטר?" הציע אלכס.

"לא, זה בסדר. תודה." ניגבתי את הלחי שלי וחייכתי אליו חיוך משכנע ככל האפשר. "תודה," שבתי ואמרתי.

"אני תמיד פה אם את צריכה מישהו, אוקיי?" הוא חיבק אותי.

"אוקיי," צחקקתי אל חזהו. נפרדנו לשלום והלכתי בתחושה הרבה יותר טובה משהגעתי.

~~~

"אז אלכס סיפר לי שעובר עלייך משהו," פיטר צנח על הספה בסלון לידי עם צנצנת חמאת בוטנים וכף בידו.

"זה כלום," ביטלתי אותו. אני יודעת שאי אפשר לשלוט ברגשות אבל אני כן מגזימה. אני לא שולטת בזה, אבל פיטר לא יבין. בגלל זה אני לא פונה אליו כשאני צריכה מישהו. וגם בגלל שחצי מהזמן הוא הסיבה.

"נו," התעקש פיטר, פותח את הצנצנת ודוחף לפיו כפית גדושה של חמאת בוטנים. "אם אלכס אמר אז זה לא כלום."

"היה לי יום ממש מחורבן," התחלתי. "נטלי לא הגיעה היום והייתי כל היום לבד..." סיפרתי לו.

שנאתי את האווירה הזאת ששררה בינינו כל פעם שסיפרתי לו שאני לבד בבית הספר, כי זה היה ברור שבתור חבר, אפילו אם לא היה קרוב אליי כמו שהוא קרוב, הוא צריך להציע שאהיה איתו. והוא ידע שהוא צריך לעשות את זה. אבל הוא אף פעם לא הציע. הפעמים היחידות שבילה איתי בבית הספר היו בשיעורי אומנות, כשהחברים שלו לא היו זמינים, כשהוא עצבני עליהם, או כשאני היחידה שמוכנה להבריז איתו באותה הזדמנות. פרט לרגעים אלה אני בעיקר עם נטלי, ועם החברים שלה, ולאחרונה פגשתי את אלכס ברחבי הבית ספר כמה פעמים ומצאנו את עצמנו מדברים בזמן ההפסקות.

"בכל מקרה, ואז נכשלתי במבחן בספרות. וזאת אשמתי ורק אשמתי..." קולי דעך. כדי להסיח את עצמי מהתחושה הנוראית שאפפה אותי, טבלתי את קצה האצבע שלי בצנצנת חמאת הבוטנים וליקקתי אותה.

"זה רק נכשל, ריי." פיטר השיב באדישות, ממשיך ללקק את הכפית שלו.

"אני יודעת. אבל זה גרם לי להרגיש מאוד רע." הסברתי לו. הנקודה שלי היא שאני מרגישה רע. "ואז אני חושבת שהיה לי... אני לא יודעת, אולי התקף חרדה מאוד ארוך, עד סוף השיעור."