השטן לצידי

פרק 10

"אני לא ביקשתי ממך לעזוב."

"איזה בחור שפוי בראשו ירצה אותי בסביבה?" אני מתפרצת.

"תישארי," הוא אומר.

אני מנידה בראשי. אין מצב אני נשארת עכשיו. אני לא יכולה אפילו להתמודד להתייצב מולו. אני מרגישה כל כך מושפלת ולדעת שהוא יודע את הסוד שלי, הופך את זה לגרוע יותר. לפחות לפניו, אני רוצה להיראות כמו אדם טוב. אבל הוא יודע את האמת עליי. את כל האמת המלוכלכת והמכוערת. איך הוא יכול לרצות שאשאר? אפילו אני שונאת את עצמי.
אני רק רוצה לזחול לתוך חור ולהתחבא.
אני לא אדם טוב. אני עלולה להרוס אותו אם אשאר. אני מושכת את המזוודה והולכת מסביבו לעבר הדלת.

צ'ארלס אוחז בכתפיי. "את חירשת? אני אומר לך להישאר."

"לא הקשבת?" אני צועקת.

"את חושבת שאני שם זין בקשר למה שעשית בעבר?"

"אתה צריך לשים זין בקשר לזה. למה שלא יהיה לך אכפת?"

"בגלל שאני אוהב אותך, חתיכת כלבה משוגעת!" הוא צועק.
אני מפסיקה להיאבק. עיניי מתרחבות בהפתעה, לפני שדמעות נופלות במורד לחיי.
"תסתכלי למעלה ותראי אותי, סקרלט." הוא אומר ביותר עדינות עכשיו. "אל תלכי. אני אוהב אותך."

אני רוצה נואשות להסתובב ולרוץ לתוך זרועותיו. צ'ארלס כרגע מודה שהוא אוהב אותי. אבל הוא מישהו עם עתיד בהיר. הוא בא ממשפחה מכובדת ולהיות איתי עלול רק לגרור אותו למטה. מה אחרים יגידו אם הם יגלו שהחברה שלו היא פושעת? הם יגנו אותו.

"אני לא טובה בשבילך," אני לוחשת.

"ואני לא טוב בשבילך גם. אני לא איזשהו נסיך מקסים רוכב על סוס לבן. אני דפוק, קצר-מזג ואני יכול להיות ממזר אמיתי לפעמים. אבל אני עדיין רוצה אותך. את גורמת לי לרצות לעשות טוב יותר,"

אני צוחקת. "אז שנינו באמת דפוקים, לא כך?"

"כמובן, אנחנו לא שתיי נשמות מושלמות כמו דמויות מסרטי דיסני. אני לא יכול להבטיח לך שנהיה מאושרים. אנחנו נריב הרבה ותהיה דרמה ושיט."
צ'ארלס מטה את סנטרי בידו.
"אבל אני רוצה את זה איתך. בגלל שאת מתאימה ישר לכאן, אישה." הוא סוטר על חזהו. "את צודקת. אולי אני לא באמת אהבתי אותה בכלל. אבל אני כן אוהב אותך. חשפתי את הפאקינג נשמה שלי אלייך ואת יודעת את הטוב והרע שלי. אין שום מחסומים בינינו עכשיו."

"אבל אני לא יכולה להישאר." אני מנידה בראשי.

"את הולכת להרוס את הלב שלי שוב? את הולכת להיות כמוה, ולשבור את הלב שלי לפאקינג חתיכות. את הולכת להרוג אותי הפעם?"

"אני לא יכולה להיות איתך!" אני צועקת. העולם מטשטש עם הדמעות שלי. "אתה הדבר הטוב היחיד בחיים שלי אחרי שהלכו לגיהינום. אבל ביצעתי פשע, צ'ארלס. אני לא ראויה להיות איתך. הלוואי והייתי יכולה להיות בחורה נורמלית שאוהבת אותך אבל אני מישהי עם הרבה מטען על כתפיי."

צ'ארלס עוטף את פניי ומנגב את הדמעות שלי באגודלו.
"אני מעולם לא האמנתי לך בדבר רע. את עשית את זה כדי להציל את אחיך. את עשית את זה בגלל שאת אוהבת אותו. זאת לא הייתה אשמתך. את האדם האדיב ביותר והאמיץ ביותר שאי פעם הכרתי. אל תלכי. אני צריך אותך."
צ'ארלס עוטף את זרועותיו סביבי ואני נצמדת אליו, לפני שפניי על החזה שלו.
הוא מחזיק אותי כשאני בוכה. הוא הופך לסלע ולעוגן שלי, ואני נצמדת אליו חזק כדי לעצור את עצמי מלהיסחף על ידי הגלים.

"אדון צעיר. גברת סקרלט." קול קורא מפתח הדלת.
אני מסתובבת כדי למצוא את המשרת המבוגר מביט בנו בחשש.

"מה העניין, הארי?" צ'ארלס שואל, זרועותיו סביבי.

"בית החולים התקשר. זה-זה האח של גברת סקרלט. הוא התמוטט."

***
ברגע שאנחנו מגיעים לבית החולים, אני רצה לעבר המחלקה של אחי. אני מתפללת שוב ושוב כשאני רצה דרך המסדרונות, הלב שלי בכל כך פאניקה אני חושבת שהוא יתפוצץ.
בבקשה, בבקשה תן לו להיות בסדר. אלוהים, קח אותי במקום. רק עזוב אותו לנפשו.

המחלקה כבר מלאה ברופאים כשאני מגיעה לחדר שלו.
"לוקאס," אני אומרת בפאניקה ובאימה.
אחי לא זז על המיטה, נראה דומם כמוות. יש לו מסכת חמצן על הפה שלו כשהרופאים ממשיכים לנסות להחיות אותו.
העולם שלי הופך לחשוך כשאני שומעת את מוניטור הלב. הוא לא פועם. הצליל שלו ממשיך כמו אחת מהתוכניות המבוטלות ההן בטלוויזיה.
אני יודעת שהיד של צ'ארלס בשלי אבל אני בקושי יכולה להרגיש אותה. עיניי נעוצות על הילד הקטן על המיטה.
בבקשה, בבקשה. תן לזה להיות אני במקום. רק אל תיקח אותו.

הרופא בא לעברי ומניד בראשו. "אני מצטער. עשינו כמיטב יכולתינו אבל... אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות עכשיו."

אני שומעת מישהו אומר ברקע. "שעת המוות, 6:03 בערב."
אוזניי מצלצלות כל כך חזק. רועש, העולם הזה יותר מדי רועש.

"בלתי אפשרי." אני שומעת את עצמי אומרת.

"אני מצטער."

אני מביטה למעלה אליו ומאגרפת את החלוק הלבן שלו בידיי. "אני נתתי לכם את הכסף כדי לטפל באחי. יש לכם את הכסף לטפל בו. הוא אמור להיות בסדר! עשיתי כל מה שביקשתם ממני לעשות."

"ניסינו כמיטב יכולתינו. אבל הוא לא יכל להגיב לטיפולים. אפילו עם הניתוח, זה היה מאריך את חייו רק לכמה שעות יותר."

אני רואה את אחת האחיות מניחה בד לבן על פניו.
"מה את עושה?" אני ממהרת לעבר המיטה ומורידה את הבד הלבן. הם מכסים את פניו של אחי. הגוף שלי רועד ביגון כשאני מביטה באחי. הוא נראה כאילו הוא ישן.
מישהו הוריד את מסכת החמצן. אני מלטפת את הלחי שלו, ידיי משתוקקות לגעת בו.
אני מניחה את האצבע שלי מתחת לאף שלו אבל אני לא יכולה להרגיש שום אוויר.

הוא לא נושם.
הלב שלי מתפורר.
עכשיו, אין לי אף אחד.
העולם שלי הוא כלום.