שִׁיוּוּי מִשֶּׁקַּל Balance II

0.5

" צלקות לא נמדדות אך ורק בכאב פיזי, אלה גם נפשי ." –ליאל ג.

איימי המסוחררת מרגשות גרמה לי להרגיש בטוחה ליד אבי, שהיה מכה אותי ותמיד היה משפיל אותי בסביבה. לא, אני לא אהובה עליו. 
סבלתי בגללך ועדיין אני סובלת, צלקות לא נמדדות אך ורק בכאב פיזי, אלה גם נפשי.
אתה גרמת לחלקם, אפשר להגיד גם רובן.. השפלת אותי, זלזלת ותיעבת אותי.
אתה גורם לי להרגיש את זה, אתה נותן לי להרגיש שהמילה "אוהב" שיוצאת מפיך היא מלאת רמיה. כן, כאב לי תקופה ארוכה בגללך. כן, השארת בליבי חותם, לא בדיוק ראוי להשראה. אך למזלי, הדבר היחיד שלמדתי עם הזמן זה שאת כל מה שעשית לפני משקיף לי את מה שאני לא רוצה להיות, להיווצר לאדם קר רגש, כמוך.

לאחר ששיתפתי את דבריי ביקשתי ללכת לחדרי, המקום היחיד שבו אני יכולה להרגיש לבד. את ראשי הנחתי על הכרית הרכה והתכסיתי בשמיכה.
לאחר שעות של בכי וביקורים רבים מאיימי, נרדמתי.

 הבוקר נפתח כשאיימי נושקת למצחי ומשתפת אותי ברגשות שלה לגבי הנושא שחשפתי אתמול בפניה, את האמוציה שבה הוציאה בפניי היא גרמה לי להתרגש עוד יותר. דבריה חדרו יש אליי וגרמו לי לצמרמורת נעימה שנעלמה כשידיה חיבקו את גופי.

לאחר שיחה ארוכה שבה אני חושפת בפניה את הפחד שהיה בתוכי במצב הזה, בכל פעם שנפגשנו. היא ברגע אחד מחייכת אלי חיוך מאושר, כאילו לכל הדמעות האלו אין שום משמעות ועומק, "טיפלתי בזה.." סיפרה, הורדתי את השמיכה שעל גופי והתיישבתי בסבלנות למשמע דבריה "את יודעת שאת הדבר הכי חשוב לי, בחיים לא אתן לך להיפגע! אז אתמול בלילה חייגתי לשטרה והתלוננתי. המעשים האלו פגעו בבת שלי, בדבר הכי יקר לי." היא משתפת, התרגשתי. הדמעות נפלות על לחיי וישירות הסרתי אותן. "הטיפול יעבור למשטרה. אבא שלך דיבר איתם והסביר להם בצורה הכי ברורה שהם התעסקו עם הילדה הלא נכונה. המשטרה דיברה איתם כבר היום, הם התייחסו לזה ברצינות. נפתח לו ולאחיו תיק על הטרדה מינית בקטינה. אז בבקשה, תסמכי עלי שאת בטוחה" הביטה בי וחיכה חיוך קטן לעברי, התנפלתי עליה והענקתי לה חיבוק גדול, זרועותיה כיסו את גופי והדמעות שוב החלו לנזול על פניי.

הזרועות שלה, הדבר הכי חם ואוהב בעולם, היא מעניקה אותכם באהבה וגורמת לכם להרגיש מוגנים, בבועה דמיונית. לפעמיים, אני לא רוצה לשחרר. כי דווקא שם, קרוב אליה. הכי טוב לי..