Save Me

עונה 2 פרק 16❤️

אותה ניקול שגידלה אותי.
אותה ניקול שראיתי רוקדת על אותם מעודנים.
היא זאת שעבדה עם אבא שלי ג׳ורג׳ בכל השנים. כשהרגשתי איך היא מנתקת את זרועותיי מגופו של דילן ביום של הפיצוץ במכון.
כל כך התגעגעתי אליה!
״את תעמדי שם עוד הרבה זמן?״ ניקול שואלת ופורשת את ידיה.  אני מנענעת את ראשי ללא ורצה אליה לחיבוק.
הדמעות לא מאחרות לצאת. אני מרגישה שוב הנערה בת החמש עשרה שעובדת במועדון. שוב הנערה שניקול וחולייה נתנו את הנשמה שלהם בשבילי .שוב הנערה שלא ידעה מי זה אבא שלה. ולא ידעה שהוא סחר אותן כדי לגדל אותה.
ניקול משתחררת מזרועותיי וניחה ברכות את אגודליה על הלחיים שלי ומנקה לי את הדמעות ״חבל על הדמעות שלך,יקירתי. האיפור יהרס״  היא אומרת ואני מחייכת.
ואז היא מוסיפה ״למרות שבעיניין האיפור אני לא דואגת. בקושי מסקרה את שמה״
״לא השתנת בכלל״ אני אומרת.
״אני יכולה להגיד את אותו הדבר עליך,אלכסה״
אני לא יכולה שלא לחייך לכינוי שהיא הייתה נוהגת לומר לי.
אני מגלגלת עיניים ״כן,בטח. אני לא השתנתי. רק הפכתי להיות מורה וסוג של מנהלת פנימיה שמסתירה נשק. ודרך אגב, אני יהיה נשואה עוד פחות משבוע.״
על הפנים של ניקול יש חיוך גדול.
״למה את מחייכת ככה?״ אני שואלת בזהירות ״רגע,מה את עושה פה בכלל?״
״סוף סוף חיכיתי שתישאלי אותי את זה״ היא אומרת במבטא שלה,ואחר כך היא פורשת שוב את הידיים שלה,ואומרת ״באתי לעזור לך בהכנות לחתונה״  היא אומרת בהתלהבות.
אני רוצה כל כך לשמוח ולקפוץ משימחה אבל משהוא בתוכי עוצר אותי ״איזה כיף״ אני אומרת
״אל תדאגי״ אומרת ניקול ״אנחנו נדאג שתיהיה לך את השימלה הכי יפה שאי פעם לבשו״
״אנחנו?״ אני שואלת.
ניקול מהנהנת,ואז נפתחת הדלת ונכנסת לתוכה אישה עם שיער בלונדיני,גבוהה, ומעיל פרווה ורוד.
״מי אמר יוליה ולא קיבל?״
״יוליה!״ אני קופצת בהתרגשות ומחבקת אותה מיד.
יוליה מחבקת אותי בחזרה ״אוי,אלכסה,איך שהשמנת״ היא אומרת בגיחוך. כולנו צוחקות, כמו פעם.
״גם את באת בשביל לעזור לי בחתונה?״ אני שואלת
״נו,בטח״ יוליה אומרת ״כשאנדריי אמר לנו על האירוסים,היינו חייבות לראות איך את מסדרת״
״אנדריי?״ אני ממלמלת לעצמי. ואז אני מבינה. אנדריי אמר שאני יהיה מוכנה למתנה היום. הן בהחלט מתנה מדהימה.

נקודת המבט של דילן:
בצד השני של הטלפון נמצא ריקסון. לא דיברנו ולא דיווחנו לו כלום במשך כמעט שבוע.
אני מרגיש ספק בעצמי שעדיין לא מצאנו את המתנקש.
וכל רגע שאנחנו מתעכבים,משהוא אחר כבר עם היד על ההדק להרוג אותו.
״אתה מאכזב אותי,דילן״ ריקסון אומר בנשיפה.
אני מעביר יד על הפנים שלי ונאנח ״אני יודע״
״אתה יודע,אתה יודע. אני יודע שאתה יודע. אבל זה לא עוזר לי ילד! אני צריך שתמצא לי את המזרגג הזה לפני שיהיה מאוחר.״ ריקסון צועק מעבר לטלפון.
הסבלנות שלי פוחתת ״אל תשכח שאתה לא עושה לי טובה,ריקסון. אני יכול עכשיו לקום ולעזוב לעזעזאל את המשימה המחורבנת הזאת.״
הצחוק האיטי של ריקסון מעביר בי זרמים של כעס ״אתה לא מאיים עלי ילד. אתה רוצה לעזוב תעזוב. אבל אל תשכח שזה יעלה לך ביוקר. לך ולכל מי שמסביבך״
אני לא עונה. אני לא יכול לענות. אני מרגיש חנוק. כאילו המילים עוצרות מלצאת.
אחרי כמה זמן ריקסון מדבר ״תמצא לי הבן אדם״
והקו נותק.
אני מוציא נהמה מפי וזורק את הטלפון לצד השני של החדר. הוא מתנפץ על הקיר.
הדלת נפתחת לתוכה נכנס מייק. הוא מסתכל סביב ואז על הטלפון השבור ועל עלי. ״מה קורה אחי?״
אני לוקח נשימה ״אין לי זמן לזה״
לפני שהוא יכול לענות אני יוצא מהמקום.

כשהשטח פנוי,אני מגיע למחסן של בית הספר. חמש בצהריים ונגמרו הלימודים לבינתיים.
הפעם אני לא ילך בלילה. אני יבוא בשעות יותר מוקדמות,בשביל שאף אחד לא יחשוב שכמו שבאנו אתמול בלילה לבית הספר,נבוא שוב בלילה.
אני קולט בעיניי את השלט יציאה שמוביל לתוך החדר,אני לוקח נשימה ונכנס.
המקום כמו שהיה אתמול,מתכת לבנה. רק שהפעם הוא לא ריק. מסביבו יש מכשירי הרמה ואיוורור,הדבקה והלחמה, וכעשרים עוברים ושומרים מסביב.
בהחלט מעבדה. ובהחלט קורה כאן משהוא.
ומסתבר שאיכשהוא ידעו שאני ומייק וג׳וני נבוא לכאן,והספיקו להסתיר את כל המכשירים שמסביבי.
אני מבחין בנשקים בכל מיני גדלים.
אני נזכר שאלכס אמרה שהפנימיה היא הסוואה שמחביאים כאן נשקים.
אבל עוד יותר לא מסתדר לי זה מה עומרי ומאיה עשו כאן.
״וואו,לא זכרתי את זה ככה״ קול נשי נשמע מאחורי ו.. פאק! מה היא עושה כאן?
לפני שאני מספיק לשאול אותה,אני מבחין בשומר מתקרב לעברינו. אני לוקח את ידה ומצמיד אותה לקיר שמאחורינו ,ושם את ידי השניה על פיה כדי שהיא לא תוכל לדבר.
אני מחכה שהשומר יעבור אותנו,ואז לאט לאט אני מוריד מימנה את ידי שעל פיה ושואל אותה ״את מוכנה להגיד לי מה לעזעזאל את עושה פה אלכס?״
היא מתנערת מזרועותיי ״מה זאת אומרת מה אני עושה פה? היא לוחשת ״זה הפנימיה שלי. והמעבדה שלי. וזאת זכותי להיות כאן. וגם עקבתי אחריך לכאן״ את זה היא אומרת בחיוך מתנצל.
״את עשית מה?! למה?״ אני שואל בתקיפות.עדיין בלחש.
״אבל אני לא זוכרת שהמעבדה של הנשקים נראתה ככה״ היא אומרת ומסכלת מסביבה,מתעלמת מהשאלה שלי.
״אלכס״ אני מסתכל עליה  ״איך המעבדה נראתה?״

________
היי .. אני יודעת שהפרק קצר מאוד.. אבל אני חייבת לספר לכם שכנראה אני יפסיק לכתוב את הסיפור.
אני אוהבת אותו מאוד וגם את כל מי שמצביע ומגיב,אבל אני כמעט ולא מצליחה לכתוב אותו.
אפ אני ימשיך את הספור הוא לא יעלה פעמים רבות.
אני מצטערת!!!