המאפיונר הפרטי שלי

פרק 21

החלטתי לענות,
"הלו? " אמרתי בלחש.
" הי " היא ענתה
" רצית משהו? " שאלתי ללא סבלנות.
"את כועסת?" שאלה בקול תמים שלא עבד כל כך.
'לא אז אני לא כועסת בכלל, לקחת לי את החבר שהייתי במצב הכי גרוע ואני לא אכעס? מה פתאום, שאני אכעס על דבר כזה'
אמרתי לעצמי.
"לא" אמרתי לה בקור שאני בטוחה שעד אליה הרגישו.
הייתה שתיקה מביכה של כמה דקות ופשוט ניתקתי.
לא היה לי חשק לדבר איתה אפילו קצת.
כעסתי כל כך, הייתי פגועה מאוד, העדפתי לא לדבר איתה וזהו,
השעה הייתה תשע בערב ופתאום היה תקתוק בדלת, נורא נלחצתי, הלכתי בשקט לכיוון הדלת, פתחתי אותה בעדינות והופתעתי לגלות את דור בדלת .
" מה אתה עושה פה? " שאלתי בלי חשק והופתעתי שהוא כאן מולי.
" עד שאת לא מדברת איתי אני לא הולך מפה״אמר בקול רציני
", אתה בין האחרונים שאני רוצה לראות" אמרתי וצבט לי בלב.
" אני האחרון שאת רוצה לראות?" הוא שאל בקול רועד.
"כן" אמרתי בביטחון אחרי שנייה הוא חלף מעליי ונכנס לבית.
סגרתי את הדלת לקחתי את הטלפון שלי ועליתי לחדר שלי.
נכנסתי ונעלתי את הדלת מניחה את ראשי על הכרית ונרדמת לעוד לילה

התעוררתי בבוקר מרעש הטלפון של השעון המעורר.
היה לי חשק לטייל קצת בעיר, צחצחתי שיניים וניסיתי לא לעשות רעש כי דור ישן וההורים כמובן לא בבית, נכנסתי לחדר לבשתי שורט בצבע כחול בהיר וחולצת בטן של אדידס, נעלתי סטנטסמיט ירוקות סידרתי מעט את שערי והתאפרתי מעט.
ירדתי למטה לקחתי מפתח וטלפון ויצאתי מהבית, הלכתי ברחובות, כולם כל כך יפים פה, השמש זורחת, ילדים בכל פינה, אנשים מחייכים, המשכתי ללכת עד שהגעתי לבית ספר, הוא היה גדול שכזה בצבע לבן שומר בסביבות גיל ה50 עמד בשער הירוק והגבוה שמעברו עומדים מלא ילדים, חלקם היו נראים בגיל שלי וחלקם פחות או יותר.
סביבתי מבט מהילדים המאושרים והמשכתי בדרכי ללא נודע .