קוראים לי נקבה.
זאת אומרת, מולי.
אני נערה בת 16 שכל מה שמעניין אותה זה שוויון.
כן, שוויון.
לא בנים, לא איפור או לקים, אלא שוויון.
שנה שעברה כל העניין הזה הם הדמות התחיל להופיע.
ראש העיר הוציא פתאום באמצע שום מקום כרזה והחליט שלכל בני האדם יקראו או זכר או נקבה.
מה לעזאזל!?
ממש מיד התחילו הוויכוחים.
זאת אומרת, אחרי שמישהו מת כמובן.
הייתה שתיקה בהתחלה, שתיקה של הפתעה, של מום, אבל בעיקר של אכזבה.
ואז איש אחד (שמו היה אושר ) צעק שהוא לא מוכן שיקראו לו זכר.
וכולם הסכימו איתו.
התחילו כל הוויכוחים, אנשים התחילו לצעוק, להרביץ, להתחרפן ואפילו להתאבד.
ראש העיר מיד מצא את ה"אשם" והוציא את אושר להורג.
בעיר.
מיד.
מול העיניים של כל הילדים.
מולי.
וגם בערך התחילו כל הבלגנים.
אמא שלי מתה כמעט על ההתחלה.
ברגע שהתחילו להרוג מורדים.
רצחו את אמי מול העיניים שלי ושל אחי נועם בן השש.
אני נאלצתי לא למרוד כדי לשמור על חיי ועל חייו של נועם.
ויש כה אני מסתדרת די טוב.
נראה לי.
