סצנת בונוס:

10.5K 824 200
                                    




"אתה לא מלביש לה את זה!" הבטתי בבעלי בהלם מתאפקת לא להניח לצחוק שאיים לפרוץ לברוח מבין שפתיי. "למה לא?" "אתה באמת שואל את זה?" הבטתי בו בתדהמה, מרימה גבה אחת בשאלה וא'ייתן פשוט החזיר לי את המבט התמים שלו, אותו מבט שאומר שהוא באמת ובתמים לא יודע למה אני לא רוצה שהיא תלבש את זה.

"היא בת שנתיים א'ייתן היא לא צריכה לדאוג בנוגע לדברים כאלה עוד הרבה זמן. אני לא רואה למה אתה מרגיש את הצורך לצלק חבורה של ילדים תמימים".  המבט התמים על פניו התחלף באחד של חוסר אמון "תמימים?! איך בדיוק תקראי למה שקרה אתמול?".

כיווצתי את הגבות שלי בבלבול מנסה להיזכר במה שקרה אתמול שעורר את זעמו וכשהאסימון שלי סוף סוף נפל לא הצלחתי לעצור את הצחוק שלי, הוא פשוט פרץ ממני.

"אלוהים אתה לא אמיתי" מלמלתי מנגבת דמעה אחת שהצטברה בקצה העין שלי ולא פספסתי איך המבט שלו התרכך. הוא באמת אוהב לשמוע אותי צוחקת.

"א'ייתן זו הייתה רק נשיקה על הלחי. לא יכול להיות שאתה באמת  ממודאג מזה" הוא שילב את ידיו והניח אותם על המותנים, החולצה המגוחכת עדיין בידו.

"בטח שאני מודאג! היא קטנה מידי בשביל נשיקות בלחי! נשיקות בלחי מובילות לנשיקות על השפתיים- נשיקות על השפתיים מובילות לחבר- חבר מוביל למזמוזים ומזמוזים מובילים ל...." "אתה משוגע!" קטעתי אותו באמצע משפט, חיוך משועשע מופיע על פני.

"אולי ואולי אני פשוט אבא מודאג שחושב שהבת שלו קטנה מידי בשביל כול זה!" צחקקתי מנערת את ראשי והשער השחור שלי שכבר הספיק להאירך עקב אחר תנועת ראשי. "היא באמת קטנה מידי לכול זה, היא בת שנתיים".

הוא הביט בי באושר ולשנייה הוא הזכיר לי את קלואי הקטנה שלנו כשאני מסכימה לה לקחת עוגייה אחת לפני ארוחת הערב, אין ספק שהיא הבת של אבא שלה חשבתי בשעשוע.

"אז את מסכימה איתי?!" גלגלתי את עיניי וקמתי מהכורסא עושה את דרכי אל עבר הגבר העקשן והמגוחך שעמד מולי. אחזתי בידיו כורכת אותן סביבי ונשקתי לו בעדינות בקצה הפה.

"כן אני מסכימה שהיא קטנה מידי לחבר" חיוך הניצחון שהופיע על פניו גרם לי להחסיר פעימה וכמעט גרם לי לשתוק ולהניח לו לנצח אבל אין סיכוי שאף אמא מהגן של קלואי תראה אותה לובשת את החולצה הזאת, הן מריירות מספיק על בעלי גם ככה.

"אבל!" מיהרתי לומר לפני שהוא הספיק לענות לי "היא לא! לובשת את זה" לקחתי את חולצת הטי שרט הלבנה מביטה בתמונה של א'ייתן בגופיה שחורה כשהזרועות שלו חשופות לראווה וכול שריר בגופו בולט ונוצץ מזיעה, הוא נראה מאיים ומדהים להפליא.

אילצתי את עצמי לנתק את המבט מהתמונה מסיחת הדעת לכיתוב המשעשע שהופיע למעלה באותיות גדולות ובולטות "שמרו מרחק בנים ככה אבא שלי נראה".

"למה? זה ירחיק את הבנים!" נאנחתי "וימשוך הרבה עקרות בית משועממות שגם ככה מפשיטות אותך בעיניים כשאתה מכוסה מכף רגל ועד ראש, אני לא צריכה לספק להן יותר מידי חומר וחוץ מזה, כול זה" הנחתי למבט שלי לעבור על גופו באיטיות מחייכת אליו בשובבות "הוא אך ורק לעיניים שלי בלבד מובן?".

אחת מזוויות פיו עלתה מעלה לחיוך שחצני והוא התכופף להניח נשיקה עדינה על קצה הפה שלי.

"אל תגידי לי שאת מקנאה..." הרמתי גבה לנוכח השחצנות בקולו, בסדר גמור א'ייתן רובינסון ככה אתה רוצה לשחק?.

"אוקי, קלואי יכולה ללבוש את החולצה לגן" הראש שלו עלה מעלה בכזאת מהירות שלשנייה חששתי שהוא ייפול.

כשהוא הבחין בחיוך התחמני שעל פני, פניו התמלאו בדאגה. "אבל?" "אבל אתה זוכר את התמונה שלי בבקיני הלבן?" הוא הנהן באיטיות. עמדתי על קצות האצבעות שלי לוחשת לו באוזן "היא תלבש חולצה עם התמונה הזו יום למחרת".

"לפני שהבנתי מה קורה כבר לא הייתי עטופה בזרועות שריריות והחולצה כבר לא הייתה בידי. הבטתי בגבו השרירי בזמן שהוא צעד אל עבר המטבח במהירות "מה אתה עושה?" "שורף את החולצה" הייתה התשובה המיידית שלו ולא יכולתי להתאפק פרצתי בצחוק מתגלגל.

"חבל דווקא התחלתי לחבב את הרעיון" הוא עצר באמצע הדרך מניח לחולצה ליפול לרצפה ועשה את דרכו חזרה אלי.

הפסקתי לצחוק מביטה בו בחשש "מה אתה עושה? א'יי... אה!" צעקתי  בהפתעה כשהוא פשוט הניף אותי בלי  לומר מילה ומניח אותי על הכתף שלו. "מה לעזאזל אתה עושה?!" "כול מה שיש מתחת לזה הוא שלי ורק שלי!" הוא חבט לי בעדינות על הישבן נוהם ברכושנות.

כשהבנתי שהוא סוחב אותתי לחדר השינה התחלתי להילחץ, "א'ייתן לא עכשיו! אנחנו צריכים ללכת לאסוף את קלואי מהגן!" הוא הפיל אותי על המיטה והבטתי בו מלמטה למעלה בהלם כשהוא התחיל לפתוח את הכפתורים של החולצה שלו, חושף לעיני הרעבות עור חלק ומתוח מעל שרירים הדוקים.

"היום זה יום רביעי, יש לה צהרון".

זה היה הדבר היחיד שאמר לי לפני שהוא הראה לי בדיוק למי אני שייכת והוכיח לי שבדיוק כמו שלו יש שליטה מלאה עליי לי יש שליטה מלאה וללא עירורין עליו.

בעלי

האבא של הילדים שלי

החבר הכי טוב שלי

והגבר הראשון שאי פעם אהבתי והיחידי שאי פעם אוהבת.
״אם אין עוד משהו שאתה רוצה...״ מלמלתי עושה את דרכי אל עבר היציאה אבל נעצרתי במקום כשהוא החל לצעוד לקראתי, פסיעות ארוכות ומלאות ביטחון.
לשנייה באמת דמיינתי אותו כזאב האורב לטרף שלו ולרוע מזלי הטרף הוא אני.

In Both HandsWhere stories live. Discover now