טוב אז אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני גם לא יודעת אם כדאי.
אני הולכת לספר לכם את סיפור חיי.
לא הסיפור של החיים שלי, פשוט הסיפור הכי גדול שפגשתי. סיפור של ילדה, ילדה שנעלמה. ילדה שקוראים לה טאי.
הייתי בבית הספר וראיתי ילדה. לא ידעתי איך קוראים לילדה או מאין היא באה, רק ידעתי שהילדה לומדת שלוש שכבות מעליי.
הילדה נחמדה- שחורת שיער, שחורת עיניים, אפילו החולצה שלה הייתה שחורה. גם המכנס.
גם האיפור. גם הנשמה.
הלכתי לבדוק איך קוראים לילדה, אם מישהו מכיר אותה. לבסוף פגשתי מורה. והמורה הסבירה לי שלהתקרב לילדה לא כדאי. אך אם זה מעניין אותי עד כך- שמה הוא טאי.
הייתי בבית הספר וראיתי ילדה. לא ידעתי מאין באה הילדה, או למה מסתכלת עליי היא ככה. רק ידעתי, שלילדה קוראים טאי. ושלהתקרב אליה- לא כדאי.
הייתי בבית הספר והסתובבתי לפינה, לזרוק זבל לפח אשפה. הייתי בבית הספר והסתובבתי חזרה, טאי שם - כבר לא הייתה.
אולי היא ברחה, אולי נספתה, אולי מתה, אולי פשוט נעלמה, אולי את סיפורה היא לא רצתה שאף אחד ידע.
אך אחרי המון שנים שאף אחד לא מצא את הגופה. פרצתי לביתה.. רק כדי למצוא חתיכת מידע שעוד לא נחשפה.
הגעתי לבית נטוש בלי חיים, רק ציורים מצמררים היו תלויים על הקירות, מצויירים בטושים שחורים. ראיתי יומן ומיטה. לא הייתי קוראת לבית כזה טירה. אך נוח היה שם, נחמד ונעים. רגע, על מי אני עובדת?
היה שם מפחיד ודוחה, כמו הנשמה שלה. הריח שלה היה בכל פינה, אך אותי זה הלהיב נורא.
פתחתי את היומן והתחלתי לקרוא. סחרחורת קיבלתי רק מהכתב. ושקראתי אותו? הכול בליבי נצרב. זה היה מוזר אך מאוד מפתה, הרגשתי קצת כאב בחזה. טאי כתבה תוכן עיניינים- מה שבדרך כלל ביומנים, לא עושים.
