הריון לא מתוכנן

פרק 1

״קומי כבר חתיכת זונה!״ אמי החורגת צעקה בקולי קולות מרעישים אוזניים, היה לה נטייה לקלל אותי. לא הבנתי למה היא שונאת אותי כל-כך.
אבל לא התייחסתי בכל זאת, אני כבר רגילה לקללות שלה.

הלכתי לעבר חדר המקלחת, עושה את אירגוניי לבוקר וחוזרת לחדר בזריזות.

פתחתי את הארון בגדים שלי, לבשתי משהו מכבד ומתאים. הכולל חולצת ניו יורק בטן לא חשופה מידי וכמובן שמכנסיים קצרים.

שנאתי לרדת במדרגות בבוקר מסיבה אחת בלבד, לראות את אימא שלי. אם אפשר לקרוא לה ככה, הרי מעולם לא החשבתי אותה לאחת כזאת.

לוקחת נשימה עמוקה. ״הו, הנה הזבל ירדה. את יכולה להקפיץ את מיילי לגן?״ שאלה בטון אכזרי, שולחת לי מבט כועס וקמטים כבר החלו להיווצר במצח שלה.

״לא. אני אאחר לבית הספר, ועוד ליום הראשון ללימודים.״ אמרתי בשעשוע, אני ממש לא מתכוונת להיכנע לדרישות שלה, לא כרגע לפחות. וכמובן איך אפשר בלי גלגול העיניים שלי?

״קלואי! עכשיו את לוקחת אותה! או שאת מרותקת!״ אמרה לי בקול החלטתי, פניה התחממו והיה נראה כאילו לחייה מסמיקות כשלא באמת הסמיקה כמו שזה היה נראה.

לא היו לי כל-כך הרבה ברירות. זה או היה למלא את הבקשות שלה, או להמשיך לסבול ולראות איך היא הורסת את החיים שלי לאט-לאט.

״מיילי תכנסי לאוטו.״ אמרתי בעדינות, אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר. היא אולי נתנה לי תקווה, כמובן שאלה היו תקוות שווא.

היא נכנסה לאוטו, הקוקיות שלה זזות מצד לצד והמראה כה חמוד. חגרתי את גופה הקטן ווידאתי שהיא חגורה היטב.

התנעתי את האוטו ונסענו לגן שלה. הנסיעה הייתה שקטה, מיילי לא אמרה מילה ורק ישבה בשקט.

שכבר הגענו, הכנסתי אותה לגן
והיא נשקה לי בלחי וידיה היו כרוכות סביב צווארי זמן מה לפני שניתקה ממני את מגע עורה על צווארי ואז רצה לחברים שלה.

נכנסתי לאוטו והתנעתי שוב בפעם השנייה שלי, נוסעת לעבר התיכון שאני לומדת בו. הגעתי אחרי עשר דקות ולא יותר וכיביתי את המנוע ויוצאת החוצה, הדלת נטרקת אחריי ואני סוגרת עם השלט רחוק ומזדרזת להיכנס.

כשנכנסתי לתיכון, לא שמתי לב כל-כך לאן אני הולכת. כמו תמיד, אני כזאת מגושמת.

״היי! אני כל-כך מצטערת, לא שמתי לב לאן אני הולכת." לחשתי מבויישת יותר מתמיד והרמתי את ראשי.

״הכל בסדר! בוקר טוב.״ אמר בחיוך שנמרך על שפתיו התפוחות, קולו כה צרוד ומחוספס. מאלה שעושים צמרמורת בכל הגוף.

״רגע. את קלואי בלקמן?״ שאל בבלבול והטה על פניו מבט קצת מופתע.

״כן. למה?״ שאלתי אותו בנימוס, הסתכלתי על תווי פניו המושלמות. בוחנת כל חלק. שפתיו כאלה גדולות ומשורטטות. אם זה הזיפים שעיטו את לחייו והלסת הכל-כך חדה שלו! הוא אליל.

"אני תומאס. המורה שלך השנה. אז נעים להכיר,״ מלמל בחיוך קורן אור שחושף את גומותיו היפות והעמוקות שניצבו בשני צדדי לחייו.

״נעים להכיר." מלמלתי מלמול קל והוא הנהן לפני שכל אחד המשיך בדרכו. הוא הולך פאקינג להיות המורה שלי! אני חייבת לספר לאמיל; החברה הכי טובה שלי.

הלכתי לקפיטריה בשביל לספר את הבשורות המשמחות לאמיל על המורה החדש והאליל הזה.

״את לא מבינה מי יהיה המורה שלנו!"
~~~~~~~~~
3 הצבעות ו2 תגובות ממשיכה