My Curse

מצג

אבלה, או כמו שהייתה דורשת שיקראו לה, בלה, התהלכה ברחובות הצרים של העיירה שהיא שכנה בה בשאט נפש, ברוגע ובתמימות המאפיינת נערה צעירה שאינה מודעת לעתיד הקרב ובא.
זאת הייתה עיירה קטנה, אחת מיני רבות, בדרום מרכז טנסי, לינצ׳בורג הוא שמה.
באותה עיירה קטנה ולא מוכרת תוכלו למצוא רמזור אחד בלבד, ארבע אלף תושבים, והרבה ג׳ק דניאלס.
ומי שמכיר את לינצ׳בורג, מכיר אותה בזכות המפעל שלה, מקדש המבקרים לחובבי הג׳ק דניאלס.
הג׳ק, כפי שהוא מכונה בחיבה בקרב תושבי טנסי, הוא המשקה האלכוהול היחיד שמוגדר כ״וויסקי טנסי״ , הם גאים בו עד מאוד. בלה חזרה הביתה מהפארק המרכזי, שבו היא אוהבת לשבת ולקרוא את הרומנים שלה.
היא קוראת הכל, כל מה שהיא יכולה להניח את ידיה הזעירות והסקרניות עליו. אך, ללא כל ספק, הרומן האהוב עליה, הנכס הכי גדול שלה, הספר שאליו תמיד הייתה חוזרת ושבה לשקוע בשורותיו, בעלילתו הפתלתלה וטובעת כל פעם מחדש בחיי הדמויות, הוא לא אחר מאשר הרומן האגדי, ״ג׳יין אייר״ , כל פעם ששם הרומן האהוב עליה נאמר בקול או אפילו בשקט בליבה, צמרמורת מתוקה ועדינה הייתה מתפשטת בגופה הזעיר והענוג, והיא הייתה מוצאת את עצמה נאנחת בתשוקה ומפנטזת בסתר ליבה שהיא חיה בעולם מקביל, עולם שבו יש לה אדוארד רוצ׳סטר משלה, אך אדוארד רוצ׳סטר מתוקן. לאדוארד שלה לא תהיה אישה מוחבאת בעליית הגג, ואדוארד שלה לא יהיה מבוגר ממנה בעשרים ואחת שנים. היא משתוקקת לצאת מהעיירה הקטנה שנולדה בה ולראות את העולם שבחוץ, בדיוק כמו הגיבורה שלה, ג׳יין אייר. היא משתוקקת לאהבה שתטלטל אותה, שתשבור את השגרה שאליה היא נולדה והחליקה מרחם אימה. הרי כל יום בחייה זהה ליום שלפניו, וכך זה אצל כל התושבים בעיירה. אך לדעתה, לפי שהשכילה להשקיף מהצד, היא היחידה שזה מפריע לה, היא היחידה שחולמת על חיים טובים , גדולים ומשמעותיים יותר מחוץ לעיירה. כל שנות ילדותה הייתה מבקשת מהוריה שיקחו אותה לבקר בערים הגדולות, אך הם תמיד היו מוצאים תירוצים, והיו אומרים לה שמה שבחוץ מסוכן.
היא תמיד הייתה מחקה בליבה את קולה השברירי של אימה,
״תמיד תזכרי, אבלה קטנה ויפה שלי, שהלא נודע הוא המסוכן, הלא נודע הוא מה שיחסל את כולנו, שישמיד את הטוב והמוכר. תישארי בסביבה המוכרת והבטוחה שלך, תמיד. ככה תשארי תמימה ומאושרת. אבלה שלי, התגלמות היופי והעדינות.״
כשמרלין, אימה החולה של בלה, הייתה אומרת לה את זה היא הייתה מרכינה את ראשה מפאת הכבוד ואומרת בעליצות, ״טוב, אמא.״ , אך בסתר ליבה, השתוקקה לומר לה שהיא טועה, השתוקקה להתמרד, השתוקקה לחיות את החיים לפי רצונה ולא לפי רצונם של הוריה האהובים. היא השתוקקה לומר לה,
״אמא , אם נשקע בשגרה ובחיים בנאליים ומשעממים , זה מה שיחסל אותנו, תביני, מאמו שלי, זה ישגע אותנו, לאט לאט זה יחלחל ויגרום לכולנו להשתגע! , אמא, אולי זה מה שגרם לך להשתגע ולהיות כה מבולבלת, אולי אם היית יוצאת מהעיירה שנולדת בה ורואה את העולם שבחוץ, אולי אז, לא היית ככה, כמו שאת עכשיו.״ , אך, לאבלה, בת כה מנומסת, אוהבת ומסורה , אף פעם לא היה את האומץ או הרצון לפגוע באימה האהובה. היא פשוט שתקה והמשיכה לשחק בשיער הארוך והשחור של אימה, ולדמיין חיים אחרים, חיים בהם היא תרוץ ותצעק בקולי קולות, תבכה מרוב אושר ותצחק עד דמעות. היא המשיכה לדמיין חיים שהם לא רק שחור ולבן, חיים שבהם תרגיש אישה ולא ילדה קטנה.