פואמות מהאמבטיה

איזו מדינה

כשאגדל,
אני אקים לעצמי מדינה.
אקרא לה אוטופיה.
כל מי שאמיץ דיו
להאמין במדינה מושלמת,
יוכל להיות אזרח באוטופיה.

כשאגדל,
אני אהיה אזרחית באוטופיה.
שווה כמו כולם.
כי באוטופיה,
אף אחד לא יותר טוב מהשני.
ולכן אין מעמדות או היררכיה.

כשאגדל,
אני אעז לקום ולהגיד
״די!
למה לחיות ככה?
העולם מעוות, ואתם רואים את זה!
אני מפסיקה את זה עכשיו!״

וכשישאלו אותי למה,
אני אענה בחיוך סרקסטי:
״איזו מדינה מקולקלת.
מדינה שבה עיוורים
לא מסוגלים להרשות לעצמם
מכשירים מיוחדים.
כי הם לא יכולים לעבוד.
כי הם עיוורים.

איזו מדינה מקולקלת.
מדינה שבה רוצחים,
רוצחים זרים מוחלטים
בגלל שמישהו מהפוליטיקה
אמר איזה משהו.
ולא תנסו לדבר קודם.

איזו מדינה מקולקלת.
מדינה שבה זקנים
שכמעט נספו בשואה
ואיבדו את משפחותיהם
צריכים להילחם על כל שקל
כדי לחיות.

איזו מדינה מקולקלת.
מדינה כל כך מקולקלת,
שהאנשים בה מקולקלים.
אנשים כל כך מקולקלים,
שצריך להסביר להם
למה המדינה מקולקלת.״

כשאגדל,
אני אגור באוטופיה.
איפה שלא רוצחים,
גונבים, משקרים.
אני אגור באוטופיה,
איפה שמושלם.