secrets

תחייכי

׳תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי.׳

״שלום רוברט, מה שלומך?״ אני לוחצת את ידיהם של מר וגברת סמית׳, מחייכת.

אמי מברכת את לינדה, ידידה מעבודתה, ליום הולדתו של בנה בן השש.

׳תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי.׳ אני ממשיכה לחזור על המילה הזו במוחי.

אני מחייכת.

גבר שמנמן, לבוש בחליפה שחורה עם עניבה מתקדם אליי. ״ברוק! כמה זמן לא ראיתי אותך! איך גדלת!״ כמובן שאין לי שמץ של מושג מי הוא או מתי בפעם האחרונה ראיתי אותו, אבל אני מחייכת.

אני מתכוונת ללחוץ את ידו אך הוא מושך אותי לחיבוק.

״ניקולס!״ הוא צועק, ״בוא הנה!״

נער, נראה בערך כבן גילי, מתקדם לעברנו. הוא לבוש בג׳ינס שחור וחולצה לבנה מכופתרת. השיער החום שלו משוך אחורה בג׳ל. הוא נראה דיי טוב. ממש טוב, למען האמת.

אני מחייכת אליו ונושכת את שפתיי, הרגל ישן שעוזר לי להתמודד במצבים מלחיצים או מביכים.

הוא מחייך אליי חיוך מבויש ולוחץ את ידי.

האיש השמנמן כורך את זרועו סביב כתפו של הנער, ״זה ניקולס.״

אני מהנהנת.״ברוק.״

האיש, אביו של ניקולס אני מניחה, פנה לדבר עם אחרים וניקולס עקב אחריו.

״ברוק,״ אמי נוגעת בכתפי, ״אביך עומד לעלות. את אחריו.״ אני מודה לה על כך שאמרה לי ועולה לחדרי.

אני פותחת את דלת חדרי ונכנסת פנימה, עומדת מול המראה.

הבעבועה שלי משתקפת אליי, בעבועה של נערה בת שמונה עשרה בקרוב, אמנם נראית כמעט כמו ילדה.

פניה לבנות וקצת חיוורות, מזכירות פנים של בובת חרסינה. גוף קטן וצנום. היא לא מאוד גבוהה, מטר שישים, אמנם שמלת השמפנייה שלה נראת עליה נחמד.

היא לובשת נעלי בובה לבנות, הוריה לא מרשים לה עקבים.

קשה לי להאמין שהילדה הזו במראה היא אני.

הלוואי שהייתי יכולה להתאפר, זה היה מבגר אותי לפחות בקצת, אבל ההורים שלי לא מרשים לי. הם חושבים שזה לא לגילי ושאני יפה כמו שאני, אבל זה לא נחשב. הם ההורים שלי- זה מתפקידם לומר שאני יפה כמו שאני.

אני מסדרת את השיער שלי. השיער שלי הוא הדבר היחיד שיכלתי להתגאות בו. הוא ארוך, אבל לא מידי, הוא מגיע למותן פחות או יותר. הצבע שלו בלונדיני-שטני, זהוב. מרקוס,מעצב השיער שלי, עיצב אותו בבקבוקים, ופפיון בצבע תכלת מושך את השיערות מעיניי.