love at oblivion edge

פרק שני

קלאייד נעצר אחרי עשר דקות מול דלת לבנה. לקחו לי דקות ספורות להשיג אותו. "איפה אנחנו, קלאייד?"
הוא צחק. "הסקרנות שלך עוד תהרוג אותך, נאלה." הוא פתח את הדלת ונכנס לתוך החדר החשוך.
עמדתי בפתח, עיניי הצטמצמו למשמע קול מוזר. האור נדלק, הסכין שהושלחה לעברי פספסה את עורי במילימטרים ספורים. עיניי זהרו ושינו את צבען מן הסגול העדין לשחור כהה וגס. נער שלא זיהיתי רץ לעברי כשסכין אחרת בידו במטרה לדקור אותי. קפצתי מעליו, הסכין השתפשפה בעורי, משאירה סימן על הזרוע שלי. התגלגלתי באוויר ובעטתי בגבו כשאני נוחתת על ידי הימנית. הוא דפק את ראשו בדלת ונפל ארצה, מאבד את ההכרה.
"מה זה היה?" עיניי חזרו לצבען הטבעי כשהבטתי בבחור המעולף. הוא נראה כבן שבע עשרה לכל היותר.
קלאייד, שנעמד לצידי, הרים את כתפיו והיה ניכר במבטו שזה לא הזיז לו. "כנראה אחד הרוצחים שהצליח להכנס לפה." הרמתי גבה. הוא לא נראה מופתע שכמעט מתתי מדקירה לפני שניות אחדות.
"ואתה כאילו רגיל לזה?"
"זה תמיד ככה. רק שאני לא מהיר כמוך. ודווקא את, מכל האנשים, לא קיבלת את הכוח שלך עדיין. ואת מכונת לחימה מלידה."
גלגלתי את עיניי בתסכול. "דבר ראשון, גם דילן לא קיבל את הכוח שלו עדיין.ודבר שני, נתתי בוקס לילד בן אחד עשרה כשהייתי בת שש. זה לא אומר שום דבר."
קלאייד צחקק. "לקח לו שנה להבריא משבירת אף. אז כן, זה כן. ונאלה, העיניים שלך." כשנתתי בו מבט מבולבל הוא חייך לעברי. "הן החליפו צבע."
הנפתי את ידי באוויר, מתיישבת ליד הנער המעולף. "זה ממזמן. הן תמיד מחליפות צבע כשאני בסכנה או ממש רותחת מזעם."
קלאייד התיישב מולי והביט בי. "לא, הן מחליפות צבע גם בעוד כמה סיטואציות. ו... מזמן? כמה זמן?" יכולתי לשמוע סקרנות בקולו וזה הצחיק אותי.
השתיקה שררה במקום במשך דקות אחדות בזמן שחשבתי על השאלה ששאל אותי. "שנתיים אולי?"
"שנתיים?" קולו היה מבואס ביותר. הרמתי גבה פעם נוספת, מבולבלת מתסכולו. "הכוחות באים בדיוק אחרי. למה שלך תקועים כלכך?" הרמתי כתפיים. "אל תעשי לי את המבט הזה של 'לא אכפת לי' זה חשוב." הוא התעקש. אני רק הנהנתי כי ידעתי שאם אומר מילה אחת זה סתם יעצבן אותו יותר. קלאייד נאנח והביט מסביבו. "זה המקום שבו נתאמן." הוא לחש.
דיברנו על למצא מקום לאימונים שלנו בחרבות לפני הרבה זמן אבל לא חשבתי שהוא זכר את זה. אני יודעת שאני הספקתי לשכוח מזה לגמרי. "אז לא נצטרך ללכת ללורין כל יום אחרי בית הספר מעכשיו?"
קלאייד צחק בקול. "אל תעשי כאילו זה דבר טוב, נאלה." נשכתי את שפתי, אז הוא יודע. "ברור שאני יודע." הוא ענה בלי שהייתי צריכה לחזור על המשפט בקול.

עשרים דקות אחרי שהשעון המעורר שהתקנתי בלילה שלפני צלצל, עמדתי מול המראה.קשרתי את הסרטים האדומים בקשר פפיון מעל לחזה שלי. תלבושת בית הספר שלבשתי היתה כחולה ולבנה עם גרביי ירך שחורות ונעליים כחולות ולבנות בעלות עקב נמוך. סרקתי את שיערי הסגול והחלק. לקחתי שני קצוות שיער משני צידיי ראשי וקשרתי אותם בגומייות קטנות, נותנת לשיערי להחליק בחזרה למאחורי גבי. . עיניי, בדומה לעיניה של לורין, היו בדיוק באותו צבע כמו שיערי, סגולות.
לקחתי את תיק הגב שלי ורצתי במדרגות לעבר הדלת. שיערי ליטף את גבי ודגדג את ירכי בזמן שירדתי מדרגות בריצה.אף אחד לא היה ממונה להעיר אותי ולא הייתי אמורה לומר להתראות לאף אחד. הוריי מתו בתעונת דרכים כשהייתי בת שש ומאז חייתי עם אחי הגדול, ליאם. ליאם גדול ממני בארבע שנים והוא לומר באוניברסיטה, כך שהבית תמיד היה ריק.
מיהרתי לאוטובוס, מנסה שלא לפספס אותו. למזלי, הגעתי בדיוק בזמן. במשך עשרים וחמש דקות של נסיעה חשבתי על קלאייד והמקום שהוא מצא לנו לאימונים. כשדיברתי איתו יום לפני בפלאפון הוא אמר שהוא דיבר עם שאר הקבוצה והם הסכימו וללורין אין בעיה. בנוסף על כך הוא גם שמר שם אוכל ומים למקרה ונצטרך. לא מפתיע כשאנחנו אמורים להתאמן שם מינימום שלוש שעות כל יום.
כמו כל יום, הקבוצה חיכתה לי בכניסה לכיתה. כולם חיבקו אותי ואמרו לי בוקר טוב עוד לפני שהספקתי להניח את התיק שלי במקום. פרופסור גרג- המורה הזקן להיסטוריה- נכנס לכיתה בדיוק שתי דקות אחריי. ברצינות, הוא היה נראה בשנות הארבעים/חמישים לחייו. תתנו לזקן פנסיה. בהתחלה היה קשה להתרגל למורים ולמקצועות שהם מלמדים אבל אני זוכרת שתמיד ידעתי מי המורה להיסטוריה, המורה הכי זקן. זה הגיוני, נכון?
במשך שני השיעורים הראשונים המורה גרג דיבר על מלחמת העולם הראשונה, או השניה? לא יודעת. בכל מקרה, אם לא שמתם לב, לא ממש הקשבתי לו. שיעוריי היסטוריה לא היו השיעורים האהובים עליי אז פשוט הייתי יושבת בשקט וכותבת את הסיפור שלי. אני חולמת להיות סופרת בעתיד, אבל זה לא נראה אפשרי בעולם שלנו.. אם לא הייתי מקבלת את הכוחות שלי עד סוף השנה אז הייתי יכולה להיות סופרת כי הייתי מוכרחה לעזוב את המשפחה שלי ולגור עם אנשים בלי כוחות. אבל אם אני כן הייתי מקבלת את הכוחות שלי אז העבודה שלי כבר תקבע כשאני אגדל. הם פשוט יודעו לי מה הם החליטו בשבילי ולי יהיה אסור להתווכח. כן, אני יודעת... דביל.
שמתי לב שגרג הביט בי במשך כל השיעור, פףף בטוח בגלל שאני לא שמה על השיעור שלו. כלכך נסחפתי בכתיבה שלי שאפילו לא שמתי לב שהצלצול להפסקה נשמע ברקע ושלורין התייצבה לידי וקראה כמה דפים שהיו מונחים על השולחן שלי. "הוא מצץ מתוך גופה את כל הדם עד שפעימותיה פסקו." מלמלה לורין. "והיא מתה." היא עשתה חיקוי עלוב על אדם מת בעמידה עם לשון בחוץ ועיניים עצומות.
צחקתי. "אם ככה נראים אנשים מתים.. וחוץ מזה, כשאנשים מתים הם רוב הזמן מתים עם עיניים פקוחות. חוץ ממיתת נשיקה."
"אל תדאגי," הוא ליטפה את זרועי בזמן שהתמתחתי על הכיסא. "אני אתן לך נשיקה אם תבטיחי שתמותי בשבילי."
גלגלתי עיניים והתיישבתי על השולחן שלי. "מאוד מצחיק. ואת יודעת טוב מאוד שכן הייתי מתה בשבילך."
"כן כן.." היא סידרה את הדפים שלי על השולחן. "למה את כותבת על ערפדים? יש הרבה דברים אחרים לכתוב."
"ערפדים הם קטלניים." עשיתי פרצוף נעלב. "הלוואי והם היו קיימים."
לורין התקופפה לעברי עד שיכולתי להרגיש את נשימתה על אוזני כשהיא לחשה. "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב. אם הם היו קיימים ואחד מהם היה טועם אותי, הוא לא היה יכול לעמוד בזה והיה טורף את כל הדם שלי מרוב שאני טעימה לו. ואז.. אין יותר לורין." לחיי העלו גוונים אדומים וזזתי באי נוחות בכיסא שלי. לורין התרחקה ממני וקרצה לי. "אבל אני בטוחה שגם מפני ערפדים היית מגינה עלי." היא מלמלה לפני שפנתה ללכת.
נשארתי שם, מסמיקה בטירוף כמו איזו מטומטמת בלי שום קשר לעולם. קלאייד צחק כשהוא עבר לידי ואני כיסיתי את פניי בידיי "אוי, סתום."